הזמן עומדינג מלכת

"הדקדוק הפנימי" שכתב וביים ניר ברגמן, לפי ספרו המוערך של דויד גרוסמן, מביא את דיוקנו של האמן כנער מתבגר. התוצאה מכובדת, אך רוב הזמן מתקשה להיות יותר מעוד סיפור התבגרות יפה-אך-מוכר.

איני נמנה על מעריצי ספרו של גרוסמן, שבדומה ל"תוף הפח" של גינטר גראס מביא את סיפורו של נער המסרב לגדול, ושמבעד לתודעתו בלבד אנו חווים ומפרשים את סביבתו. עולמו הפנימי ההולך ומתעצב מתקיים כבועה, אקסצנטרית ושופעת דמיון, והתפתחותו היצירתית עומדת בניגוד לגדילה המעוכבת של הגוף, המסמלת מרידה בסדר האדיפאלי ודחייה של ההשתלבות בשיח הלאומי-קולקטיבי.

בסרטו, ברגמן נוטל על עצמו משימה כלל לא פשוטה - לתרגם את העולם הלשוני הייחודי של הנער אהרון, גיבור הרומן, לשפה ויזואלית. זמן ההווה המתמשך (Present Continuous) שהוא מאמץ לעצמו בעברית ("עומדינג", "קופצינג"), הוא-הוא אותו דקדוק פנימי שמבטא את גדילתו המושהית מחד ואת ייחודיותו היצירתית מאידך. יש להעריך אפוא את הניסיון לעבד את הבלתי-ניתן-לעיבוד, גם אם ההצלחה חלקית בלבד.

"הדקדוק הפנימי". מבט פנימי אל עולם ילדי (צילומים: קארין בר)

אהרון קליינפלד (הופעה אמיצה של רואי אלסברג) הוא, כאמור, הנער שחדל לגדול בירושלים של שנות ה-60 המוקדמות. אמו (אורלי זילברשץ החמוצה יתר על המידה) היא אישה גסה ושתלטנית המייצגת את העולם החיצוני, המדכא והגשמי, ואביו (יהודה אלמגור המצוין) הוא ניצול שואה החש כלוא בתוך התא המשפחתי המעיק. פרט להם, חיים בבית אחותו המרדנית של אהרון, יוכי (יעל סגרסקי) ואמו הסנילית של האב (רבקה גור).

אהרון קליינפלד מסתכל. הוא מתבונן במשפחתו חסרת האהבה, ברגלי השכנה הפסנתרנית, גברת בלום (אוולין קפלון), בתולעים האוכלות את עץ התאנה שבחצר, בתמונות פורנוגרפיות שהוא מחביא בביתו, ובמחול הפיתוי שמנהלת השכנה הבודדה עם אביו למורת רוחה של אמו, וזוהי רשימה חלקית בלבד. זהו מבטו של האמן המסרב להתבגר ולהיטמע בסדר החברתי; מבטו של זה שמתעקש לשמר את נקודת המבט הפרטית, העשירה והמרוחקת שלו בחברה הסובבת.

קר ומוכּר

הבעיה המרכזית של "הדקדוק הפנימי" נובעת מחוסר היכולת להעביר אל הבד את הפרספקטיבה הפנימית הזו, שהולכת ומתרחקת מהעולם החיצוני, ככל שהסיפור והסרט מתקדמים. כתוצאה מכך, מה שאנו רואים בפועל הוא רצף של תמונות מוכרות מסרטי התבגרות (הבן המבחין באביו המתייפח מבעד לחריץ היא רק תמונה אחת כזו, מוכרת מדי), והקושי לתרגם את עולמו הנפשי של אהרון - ניכר.

אלמגור המצוין וזילברשץ החמוצה. הסרט תוהה מהו הסגנון הנכון

לעתים נדמה שהסרט תוהה מהו הסגנון הנכון לעצב באמצעותו את עולם הנפש הפיוטי של אהרון. כך, למשל, כמה מהסצנות המוצלחות בו מתרחשות בדירתה המטופחת של גברת בלום, שמזמינה אליה את מר קליינפלד לכאורה כדי להרוס קיר. ואז עוד אחד. ועוד אחד.

הדימוי - שיש בו מעין שילוב מוזר של ריאליזם והזיה - של הדירה האירופאית ההולכת ונחרבת, כשבין ההריסות ישובים מר קליינפלד וגברת בלום וסועדים ממטעמיה, הוא אחד הביטויים הליריים היפים ביותר פה, וכל זאת בסרט שממעט מדי לעצב עולם פנימי מגוון ומקורי.

בחלום עם סלאח שבתי

יש איזשהו חוסר איזון בין חלקו הראשון של הסרט, שמבוים בקורקטיות מייגעת מעט, לבין חלקו השני והמוצלח הרבה יותר שמתאר את עולמו ההולך ונאטם של אהרון. כך, סצנה (שלפי מיטב זכרוני אינה מופיעה בספר) שבה משתלב "סלאח שבתי" בעולם ההזיה של אהרון - היא לא פחות מהברקה, משום שברובד אחר שלה היא מתארת למעשה כיצד מתעצבת מיתולוגיה קולנועית מקומית.

קפלון, בתפקיד הפסנתרנית בלום. קו העלילה הטוב ביותר

חבל שאין בסרט עוד סצנות כאלה, וחבל שדווקא הדמיון הילדי נותר החלק הכי לא מפותח ב"הדקדוק הפנימי". נכון, הסצנות החותמות את הסרט נחקקות בזכות המימוש הקולנועי של דימויים חזותיים עשירים הלקוחים מספרו של גרוסמן - למשל, אהרון השט בים המלח בסירה עשויה נייר מקופל - איזו תמונה נפלאה! - והופכים את סרטו של ברגמן למעין "ארץ יצורי הפרא" ישראלי. זהו הרגע שבו הסרט משנה סגנון, משתחרר מהאיפוק והעידון המיושנים-משהו ששלטו בו, ונהפך לקולנוע פיוטי, הזוי וקסום. אבל ההתרגשות הזו באה מאוחר מדי.

וזו אולי הבעיה. רוב הזמן הסרט לא ממש מרגש. למעשה, הדמות היחידה בו שבאמת נוגעת ללב היא זו של הפסנתרנית הבודדה, שסיפור פיתויה את אבי המשפחה הכבוי נהפך בהדרגה לסהרורי ועצוב, והוא הולך ונבנה באופן עדין ומדויק.

 דמותה של האם לעומתה נותרת סטריאוטיפית, והמתח בין הדמות הדומיננטית והמסרסת הזו, הכמעט-מכשפה, לבנה הצעיר נותר בלתי מפותח.

"הדקדוק הפנימי" הוא כבר העיבוד השלישי לספרי גרוסמן (אחרי "חיוך הגדי" ו"מישהו לרוץ איתו"). ברגמן ראוי להערכה על עצם בחירתו לעבד יצירה ספרותית מאתגרת ונערצת - מעשה שיש בו מטבע הדברים משהו משתק מסרס.

וגם אם התוצאה מספקת רק בחלקה, הרי היא מעידה על תעוזתו שלא ללכת על בטוח, על רצינותו, ואפילו - יש דבר כזה - נדיבותו של ניר ברגמן כאחד מיוצרי הסרטים המובילים כאן.