הוועד למען הטייל: עיוורים וצנחנים בשביל ישראל

האם עיוור יכול לטייל בשביל ישראל? הרי זה נשמע לא הגיוני בעליל. עם זאת, מסתבר שיש מי שעושה זאת למרות הקשיים, ועושה זאת - בענק. קבוצה של עיוורים וכבדי-ראייה החברים בעמותת "אתגרים" החליטה לצאת ולחרוש את הארץ. גם אם הנוף המרהיב יתואר באזניהם על-ידי המלווים - הרי שתהיה זו חוויה שלא ישכחו לעולם.

מכיוון שהקבוצה הייתה גדולה, וכללה כה חברים עיוורים עם מלווים - התעוררו כמה בעיות: הגעה לשטח והקפצת הרכבים, סידורי האוכל, אמצעי הלינה וסחיבת התרמילים, שיטת ההליכה וליווי העיוורים. הכל נפתר בעזרת תרומות ובעזרת מתנדבים ממשרד הביטחון. בכל פעם נספר על החוויה שלנו במסע בשביל, בכל פעם - קטע קטן.

אחרי שטיילו באזור נחל שניר ובהר מירון, חברי הקבוצה יוצאים הפעם מאזור צפת כדי לטייל בנחל עמוד עליון.

תמונה קבוצתית: מלווים, מקלות וחרוצים (צילומים: אורית ברונשטיין)

השכם בבוקר, בשעה 04:45, כבר יצאנו לכיוון צפת. הזריחה הפציעה, והנה אנחנו - בכניסה לנחל עמוד עליון, מוכנים להתחיל במסע. "הכוח" כלל הפעם, בנוסף למטיילים, גם ארבעה וטרנים - צנחנים קשישים אך נמרצים, יוצאי מלחמת ששת הימים, ואליהם נלוו גם ארבעה יוצאי סיירת צנחנים צעירים, נמרצים כמעט באותה המידה.

אנשי הכומתות האדומות צעדו עמנו, וכשלמדו את אופי הצעידה בזריזות מעוררת התפעלות, לקחו פיקוד על המבצע. "כוח בוקי" (בן ורן) ו-"כוח אמיר ואור", שרגילים לבצע משימות סודיות, בצנעה ובדממה, דווקא מצאו את עצמם מפטפטים ללא הרף במשך יומיים שלמים, מתריעים זה בפני זה: "מדרגה מימין! סלע משמאל! זהירות, תהום!". כמה חברי קבוצה אחרים התנהגו כתיירים, וסברו כי מדובר בטיול פיקניק: הם הגיעו עם צידניות, במבה וביסלי.

ערוץ נחל עמוד עליון שופע בצמחייה יפה, גשרי עץ ומעברי מים, ומדי פעם נתקלנו בנביעת מים שטרם הוחרמה על ידי חברת מקורות. בתחילת המסלול פשה בינינו נגע של אבטלה סמויה, אך במהרה עלה רעיון כיצד להעסיק את "מטיילי החינם": שלפנו בנדנה מאחד התיקים והנחנו אותה על עיניו של אחד המלווים, והתהפכה הקערה על פיה: הוא הפך ל"מאותגר", ושניי מטיילים אחרים הפכו למלוויו.

עד מהרה התחלקנו לאוחזים ולנאחזים לפי "שיטת המטאטא", ששימש כמעין מקל נחייה מוביל ומעופף. אורית התנדבה לצעוד ראשונה, וטופפה על קצות אצבעותיה בין הסלעים משל הייתה רקדנית בלט; מטיילת אחרת, אחריה, אחזה במקל ולא רצתה להרפות ממנו; כמה נוספים הסכימו להחזיק במקל שניות בודדות בלבד טרם הסירו מעל עיניהם את הכיסוי. מי ששברה את השיא הייתה קלרי, שהחזיקה מעמד כמעט רבע שעה בעיניים חשוכות. עינב, לעומתה, סירבה אפילו לנסות.

זה לא קל לטפס בחום הזה - בייחוד כצריך להיזהר לא להחליק

"מכאן אני לא זזה. תזמינו לי הליקופטר"

חלק מהקטעים שבנחל הצריכו טיפוס של ממש, ובאחרים היה צריך להיזהר מאוד כדי לא להחליק מהמדף הצר שעליו צעדנו מעל לתהום הפעורה. מכיוון שהרגליים היו כבר פחות ממושמעות בשלב הזה, אורית מעדה בקטע תלול ונשמט מידה הנשק – המטאטא האמיץ. בעוד שהיא נאחזת בקצה ההר, חזי פלט צעקה לעברה: "המקל נופל!"

כשהבין חזי את מצוקתה, צעק לעברה: תתיישרי! בשלב הזה נזפה בו עינב ושאגה: "אתה לא רואה שהיא לא יכולה להתיישר? היא עומדת ליפול!". חזי לפת את התרמיל שלה ומשך אותה חזרה לשביל כשהוא מוותר על המקל, שגורלו יישאר לא ידוע. "החיים זה לא לכל החיים", סיכם ירמי את התקרית.

אבל אין דבר. המשכנו לרדת במסלול בין חלוקי נחל במורד התלול, מעט גלישות בין הסלעים החלקלקים והתקדמו לעבר כמה "שביליסטים" מנוסים, ששימחו אותנו בדרך: "אנחנו יודעים מי אתם, כל הכבוד, תמשיכו כך!". זה אכן עודד אותנו, מכיוון שהתקדמנו לאט מהצפוי, ומזג האוויר נהיה מעט פחות ידידותי. הזיעה כבר ניכרה בגופנו, וגם החולשה לא איחרה לבוא.

בירידות כולם תומכים זה בזה

הראשונה שהראתה מעט סימני תשישות הייתה, למרבה ההפתעה, קטיה. היא תמיד הייתה זו שהולכת בראש הטור, וכולנו הופתענו לשמוע אותה אומרת "אני? מכאן אני לא זזה. תזמינו לי הליקופטר". עוד "חלל" היה דורי, המדריך שלנו, שמעד במהלך ההליכה, אך כמו שקצין צנחנים ישראלי צריך לתפקד, הוא המשך ללא מורא לפקד על המבצע ביד אחת. רק לאחר, למרבה התדהמה, גילינו שבמהלך הנפילה הוא שבר את הכתף!

דורי וחזי, שידעו בעבר את שביל ישראל, טענו שהמסלול השתנה והפך לארוך יותר, "אפילו תשאלו את מוישה". עינב ואורית הסבירו כי " גמדים קטנים הגיעו בלילה והזיזו כמה הרים ושתלו כמה ענפים".

שיטת המקל (המטאטא) הוכיחה את עצמה כיעילה למרות הכל

יש אלוהים

בשלב מסוים מצאנו עצמנו ללא מים. כמה לא אחראי מצדנו. לכן, עשינו הפסקה בצל למנוחה, ושני המלווים החזקים שלנו, עמית ובן, יצאו בריצה לכיוון הכביש, שם חיכה מוישה. הוא החליט לעשות את מסלול השביל מהעורף, מכיוון שיום לפני המסע שבר אחת מאצבעות רגלו. שני האמיצים הקפיצו אותו להביא 25 בקבוקי מים עבור הקבוצה הצמאה, והחל מאותו רגע, יספר מוישה לכולם כי אז "התחיל להאמין שיש אלוהים".

עמירם, אביו של דרור, שליווה את קטיה וסייע לה בדרכם, התחיל לקנא באחרים ולהרגיש אף הוא בחולשה, והתיישב לנוח במקום מוצל. הראשונים שהגיעו אליו כדי לסייע לו הבינו שמשהו לא בסדר והחלו לצנן אותו ולטפל בו, אך כששאלו אותו לגילו, ענה השור הזקן: "תנו לי את המייל שלכם ואשלח לכם תשובה...".

באתגרים כמו באתגרים, אחוות החברים היא העיקר, וכל אחד משתמש בחושיו הפעילים כדי לסייע לרעהו: האחד רואה במקום השני, השני שומע במקום השלישי וכו'. וכך למשל, אורי, בשקט המאפיין אותו, זיהה מצוקות אצל לקויי הראיה ושש לעזרתם למרות הכאבים שליוו אותו במהלך המסע.

נותנים ידיים כמו גדולים

למרות הקשיים, העייפות, התשישות והקיטורים, כבר הצלחנו לראות (או לשמוע) את הסוף. הקטעים הקשים שבהם נאלצנו לטפס על סלעים ולרדת במתלולים מסוכנים היו כבר מאחורינו, וכעת השאיפה היחידה היא לסיים את המסלול בהצלחה. אך אין לטעות - זו אינה משימה פשוטה גם לרואים וגם לשומעים, ובטח שלא לבעלי מוגבלויות..

למרות שהדרך הפכה לרחבה ולנוחה, סופה בעלייה תלולה הנמשכת לאורך 300 מטרים. הצ'ופר היחיד הוא שעכשיו כבר אפשר לשמוע את סאון המכוניות הנוסעות בכביש – סימן ראשון של חזרה לציוויליזציה; מנגד, כדי להזכיר לנו שאנחנו עדיין בחיק הטבע, חיכה לנו עדר של פרות חביבות בסוף מסלול ההליכה.

אל חוף חוקוק הגענו כבר בחשיכה. חברי הקבוצה הבאר-שבעית, שהצטרפו אלינו לקראת הערב, היו מלאי מרץ, אחרי שרכבו בבוקר בתל אביב במסע האופניים הגדול. הילה חילקה הוראות לארוחת הערב, ולמרות העייפות הצלחנו להקים מאהל. המחצלות נפרסו, וארוחת הערב הוכנה. שחר ערך קידוש יום שישי.

מחלקת הכריכים נכנסה לפעולה

כמובן שאין כמו לינה בשטח בלי השכמה בלתי צפויה. אם בפעם שעברה הייתה זו מלחמה בחיות בר עקשניות, הפעם הסיבה הייתה הגשם שהתדפק על דפנות האוהלים והמכוניות, והלך והתחזק בליווי רעמים וברקים. למזלנו, הליווי הצבאי ההדוק שלנו (סיירת צנחנים – כבר אמרנו?) עזר לנו להתעשת

מיד, ותוך כמה דקות מצאנו את עצמנו מוגנים היטב, והציוד הוסלק בתוך האוהלים היבשים.

למחרת, שבת בבוקר השכמנו מוקדם. חוליית החברים שהופקדה על הקפה ביצעה את תפקידה למופת, וגם מחלקת הכריכים כבר נכנסה לפעולה. בנוסף, הפתיעה אותנו הנדיבות של עדי ומשפחתה, שדאגו לנו לפינוק של דברי מאפה. ככה פותחים את הבוקר!

המזון חולק בין התרמילים, ועלינו מיד למכוניות, מותירים במאהל את התשושים והעייפים של אתמול עם קלרי שהשגיחה עליהם. לאחר התייעצות קלה ומהירה, דאגנו שכל אחד מאיתנו ייקח הפעם כמות מים מתאימה. גם כוח הצנחנים לקח עמו כעשרה ליטר מים כל אחד. והנה – יוצאים לנחל עמוד תחתון!

ימין שמאל - לא ליפול!

ההליכה בנחל הייתה קלה יותר הפעם, ומהירה יותר, בגלל שיצאנו בשעה מוקדמת יחסית. זכינו לכמה שעות טובות של צעידה, כשאת השמש החליפו כמה שפני סלע וחמורים שהופתעו מביקורנו הלא צפוי. את המסלול הפעם עשינו ללא המדריך דורי, אך היינו קבוצה איתנה דייה בזכות החיזוק הבאר-שבעי, שכלל בנוסף להילה, שליוותה אותנו כבר בעבר, גם צמד ג'ינג'ים לקויי ראייה: אורלי, ודרור לקויי הראייה, שחטף כמה מכות בראש בתחילת הדרך, עד שדרור השני, מהמרכז, הזכיר שעדיף שהאדם הגבוה יותר יוביל את הדרך...

אחרי ההחלפה בין האנשים והגבהים, הצוות המשיך בדרכו: אורית "אקה" המפקדת, שחר "קריין הפסטה", מורן (הזמרת) ושחר, שנוטה לקבל מכות בראש, וטוען: זה פותח לי עוד ערוצי מחשבה". הגענו לסוף הדרך מהר מהמצופה וחזרנו לרכבים, עייפים אך מאותגרים. ועכשיו – חוזרים למרכז!

מזל שהיו איתנו כל-כך הרבה צנחנים!

למרות הספקות ואי האמון של מרבית האנשים ששמעו על הפרויקט, הוכחנו כי אפשר להתגבר על כל המכשולים ועל הפחדים. באמצעות המסע אנו רוצים לעודד את כל הציבור, ובייחוד את בעלי הצרכים המיוחדים, שאפשר לטייל וליהנות מספורט בדיוק כמו כל אחד. הבלתי אפשרי - אפשרי. אין דבר העומד בפני הרצון, ואנו קוראים לבעלי צרכים מיוחדים נוספים ולמתנדבים להצטרף לפעילות הברוכה.

מחוויותיו של אב בשביל ישראל / עמירם כרמלי, אביו של דוד

לפני למעלה מחמישים שנה טיילתי במסלול, ולא זכרתי שיש בו בעיות מיוחדות (אך כנראה ששכחתי גם את הגיל).

בתחילת היום הראשון של הטיול צעדנו סמוך למים זורמים וצמחייה רבה. בשלב זה ליוויתי את בני בעזרת מתנדב נוסף. בהמשך תפס את מקומי מתנדב אחר. בחלק השני של היום כבר עלתה השמש, היה חם מאד והצל נגמר. העליות, המורדות והסלעים הלכו והתרבו, והתחיל להיות קשה, למרות ששתינו מספיק מים.

הלכתי בין הראשונים, ואחרי החלק הקשה, לקראת סוף המסלול, התיישבתי לנוח - וכנראה שנרדמתי, או שעבר עליי משהו אחר. כשהתעוררתי, מצאתי סביבי כמה אנשים מודאגים, שפסקו שאני "מדבר שטויות".

כאשר שקעה השמש, היה דומה כי חזרתי לעצמי, והאמבולנס שהוזעק לכבודי לא הגיע לשווא: צוותו טיפל באחת המשתתפות האחרות בטיול, שאף היא נפגעה מהחום הכבד. למחרת, כבר ויתרתי על המשך ההליכה כדי לא להכביד שוב על הקבוצה.

ברצוני לציין בהערצה את אנשי "אתגרים" ואת התרשמותי מהם. לכל אורך הדרך חברי הקבוצה דאגו להוליך את בעלי המוגבלויות, ואין מדובר במשימה קלה בכלל. הארגון והסדר היו למופת והיחסים בקבוצה בין המתנדבים והמשתתפים ראויים לכל שבח. החברות בין כולם הייתה מעל הכל, בין אם מדובר בפרגון הדדי מופגן ובין אם מדובר בעזרה ברמיזה בלבד.

כגמלאי, הנוהג להתנדב, אני יודע להעריך את מעשה ההתנדבות שנעשה לאורך שנים על ידי עמותת "אתגרים" - הדבר גורם להנאה ומביא "אור" לרבים. תודה על הכל.