המחדלים צילקו את הפצועים: מקווים שהלקח הופק

משה ליבזון נפצע קשה ואיבד את שני חבריו לטנק הלא כשיר בו נסעו, כאשר המנוע שבק חיים מול מתחם נ"ט סורי. אשתו של יצחק דרקסלר לא זיהתה אותו לאחר שנשרף ועמד בין חיים ומוות. מוטי פלד לא ישכח את הטנקים השרופים, שעה שהופתעו על-ידי הטילים המצרים. לפצועי מלחמת יום הכיפורים הפרוטוקולים המתפרסמים לראשונה, לא יחדשו כלום. הם רק מקווים שלמען הילדים שלהם, מי שצריך יפיק לקחים.

הסיקור המלא: סודות יום כיפור

• לחצו כאן לקריאת הפרוטוקול
• בוקר המחדל: "רק שלא יגידו"
• היום השני: "רוצים זמן למכות"
• היום השלישי: לא יודעים כלום
• הייאוש מתגבר: "לגייס בני 17"
  

"בקיץ שלפני המלחמה בזבזנו שלושה ימים על צביעה, כאילו שהם נוסעים על צבע, ובמלחמה הטנקים לא זזו", נזכר סרן במיל' משה ליבזון, שהיה חייל מילואים בחטיבה 679 בזמן המלחמה. "הטנק שלי נתקע כמה פעמים בגלל המצב המכני. אם ביום הראשון בקושי הצלחנו לעלות את הרמה וכשהחלפנו תמסורות הגיעו נזילות של שמן, במהלך הקרב כבר כבה לנו המנוע, ללא יכולת להתניע, בדיוק מול מתחם נ"ט של הסורים והיינו למטרה נייחת. מי שלא זז נפגע".

מאחורי הטנק. "שריונרים לא צריכים נשק" (צילום: Getty Images) 

ליבזון נפצע קשה מאוד ושניים מחבריו לטנק נהרגו בשל חוסר ההכנה של הטנקים ללחימה. "במלחמה הזו הביורוקרטיה היתה בעיה מרכזית. יצאנו בגללה ללא נשק

אישי למלחמה. לא נתנו נשק עד שאנשים חתמו, ולא חשבו על מלחמה. התורים היו ענקיים, ואמרו לנו 'שריונרים לא צריכים נשק' ויצאנו בלי. הנוהליים של מלחמה היו כאילו אין מלחמה", סיפר ליבזון בכאב. למרות הכל, חזר ליבזון לשירות, חתם קבע והפך למפקד.

לטענתו, גם היום הממשלה מכשילה את צה"ל. "המצב כיום יותר טוב? אני עוקב אחרי הסדירים היום, גם היום יש דברים כאלה. מעמידים חיילים לדין על כך שמנסים לשמור על חייהם תחת אש בעזה. גם אז פעלו כך, רק כדי שלא יאמרו שהתחלנו במלחמה. אותם אנשים ממשיכים להיות בשלטון. אי אפשר לסמוך על פוליטיקאים ולא על אנשי צבא שרוצים להתקדם על פני החיילים הפשוטים", הטיח ליבזון.

"שמחתי שנשארתי בחיים"

יצחק דרקסלר, שנפצע קשה מאוד כאשר הטנק בו תיפקד כתותחן נפגע מטיל ברמת הגולן והתלקח, מספר על המיתוס שהתנפץ, אך מתעקש כי למרות הכול ניצחנו. "זו הייתה שיא ההפתעה. לא יזמנו אך ניצחנו בגדול. נשבר המיתוס של משה דיין מששת הימים, וכך גם המיתוס שאיש לא יכול עלינו, ושהערבים זורקים את הנעליים ובורחים מולנו. זה נגרם בגלל ההפתעה", הסביר.

דרקסלר, שהחליף עם פלוגת המילואים שלו את חטיבה 188 שנכחדה לגמרי, סיפר על חוסר ההכנה בצה"ל לטילים נגד טנקים. "מבחינת נשק היה לנו נשק מתוחכם, אך הרוסים ציידו את הערבים בציוד שלא היינו מודעים לו. כל פישר ירה כזה עלינו, ורבים נהרגו בבגדים אזרחיים. ניהלנו את המערכה במקום הסדירים, ורפול כמפקד אוגדה ממש כיוון טנקים. היו תותחים כקהלני וכוח צביקה, שעם שניים-שלושה נלחמו כמו חטיבה. מכאן הגיע הניצחון".

דיין עם החיילים בשטח. "שיא ההפתעה" (צילום: דוד רובינגר) 

הוא המשיך וסיפר, כי "היינו בטוחים שנכנסים לקרב 'זבנג וגמרנו', לא הבנו מה קורה". אך למרות הכל דרקסלר אינו כועס. "עם ישראל ניצח בגדול, הגענו לקרבת דמשק וקהיר ומשם ניהלנו משא ומתן. ההפתעה היא שהכתה בנו. לא כעסתי, ואינני כועס אישית. שמחתי שנשארתי בחיים, לצד ההמונים שנהרגו. רבים לא חזרו".

"שלחנו אנשים למות"

מוטי פלד, מפקד חולייה טכנית בשריון, נפצע כאשר רסיסים חדרו לגופו. כמה מהם נותרו בו עד היום, אך המכה הגדולה הייתה הטראומה הגדולה אותה הוא נושא עד היום. "ירדנו על זחל"מים מבאר שבע עד לתעלה. נוכחתי כאיש טכני בחזית, שכל טנק שאנו מתקנים חוזר אחרי דקות בוער, וששלחנו אנשים למות. הסאגרים של המצרים צדו אותנו כמו ברווזים במטווח. איש לא הכין אותנו לזה".

אך לא רק תמונה לגבי יכולותיו של האויב לא הייתה ללוחמים. "יצאתי על גבי טנק לבדוק טנק אחר שנפגע, ופתאום אני רואה שני טנקים מכוחותינו שמכוונים אלינו תותחים. לא היה לנו בטנק קשר להזהיר אותם, ולמזלנו הם זיהו אותנו לבסוף".

פלד סיפר כי מבצרים החלו מתפוצצים בזה אחר זה בתחילת התנועה לחזית.

"רק לאחר מכן גילינו שבימ"חים עטפו אותם בניילונים. היה בלגן אדיר, במהרה נמחקה כל ההתרברבות והאופוריה של האנשים, שהיו בטוחים שתוך יום-יומיים אנחנו סוגרים את הסיפור".

הוא חזר מהמלחמה עם הלם קרב, עליו התגבר רק לאחר כשנה, ולדבריו הכעס על המנהיגים עדיין קיים. "אם הייתי חוזר אחורה הייתי מצטרף למאבק להדחתם. התקווה היא שהילד שלי לא יחווה את מה שאני חוויתי. תמיד נחייה על חרבנו, אך אני מקווה לפחות תהיה ממשלה שתעשה את הדרוש ולא תתעסק בפוליטיקה קטנה - מה שממשיך לקרות, מאז ועד היום".