שתף קטע נבחר

ברוך, חולה במאניה-דיפרסיה: "אנחנו לא מסכנים"

כבר 11 שנים חולה ברוך רדין במאניה-דיפרסיה, והוא לא מתבייש בכך וממש לא רוצה שתרחמו עליו. הערב הוא מעלה מופע התרמה למען פרויקט חדש שמקדם תעסוקה לחולי נפש ומבטיח שעל הבמה תראו אנשים רגילים לחלוטין. "אנחנו רוצים להראות לציבור הנורמלי שאנחנו אנשים כמו כולם", הוא אומר

לפני 11 שנה, כשהוא נשוי, אב לשני ילדים ובאמצע השלמת הפוסט-דוקטורט שלו במכון ויצמן לקה ברוך רדין, היום בן 46, בהתקף ראשון של מאניה-דיפרסיה. הוא אושפז במחלקה סגורה למשך שלושה שבועות ומאז ועד היום הוא מטופל בכדורים, שמסייעים לו לנהל חיים רגילים. "עד היום אני זוכר את הנסיעה לאשפוז במחלקה הסגורה", הוא מספר. "אני זוכר שהגעתי לשם והייתי בטוח שתוך כמה ימים אני יוצא מזה וחוזר לחיים הרגילים שלי. מחלים. לא ידעתי אז כמה זה לא מדוייק".

 

היום, כשהוא כבר יודע שכדי לאזן את המאניה דיפרסיה הוא צריך להקפיד לקחת את הכדורים ולשמור על קשר רציף וצמוד עם הפסיכיאטר שלו, הוא החליט שהגיע הזמן לצאת למאבק למען חולים כמוהו ולהראות שגם הם יכולים לנהל חיים רגילים ולהיות כמו כולם. לכן הוא מארגן, זו השנה השנייה, ערב למען חולי הנפש (וכך, אגב, הוא חושב שצריך לקרוא להם, לא פגועי נפש, מאחר ומדובר במחלה לכל דבר. לר"מ) בשם "סגור-פתוח". במהלך הערב יתקיימו הופעות של אומנים שונים, ביניהם ירמי קפלן, צופית גרנט, ערן צור ומיקה קרני. בנוסף יעלו לבמה גם חולים, שיעשו את אחד הדברים הקשים להם ביותר, ויחשפו את עצמם מול הקהל.

 

"פחדתי לתת למישהו לשחק עם הנפש שלי"

"התקף המאניה הראשון שלי התרחש לפני 11 שנה", נזכר היום רדין. "הייתי בשנה השנייה של הפוסט דוקטורט במכון ויצמן, ואני זוכר שהכל היה חדש ונורא קשה. בדיוק עברנו, אני, אשתי ושני הילדים, לרחובות מחיפה, אני עברתי תחום עיסוק והתחיל להיווצר לחץ בבית, לחץ שהכניס אותי למתח נוראי".

 

רדין מספר שבאותה התקופה הוא הבין שהוא זקוק לעזרה נפשית, ולכן החליט ללכת לפסיכולוג. "זו הייתה הפעם הראשונה שהחלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי ונורא פחדתי. אני זוכר שקראתי על זה המון, כי פחדתי לתת למישהו לשחק עם הנפש שלי. אבל למרות הכול הגעתי לטיפול. אך לצערי אשתי דאז לא תמכה בטיפול ומאוד לחצה עליי להפסיק, ובגלל שלא חשבתי שמצבי נורא כל כך עשיתי זאת".

 

חצי שנה מאוחר יותר הוא החליט לנסות שוב ללכת לטיפול. "הפעם הלכתי לפסיכולוגית אחרת", הוא מספר. "ובאותה התקופה החלטתי לספר לאשתי שאני רוצה להתגרש. בדיעבד אני חושב שההחלטה הזו, על הגירושים, הייתה הטריגר להתפרצות של המאניה-דיפרסיה. אני זוכר את עצמי מתקשר לכל העולם כדי להסביר למה אני עושה את הצעד הזה. הייתי מתקשר לכל מיני אנשים, וממש לא שינה לי באיזה שעה זה היה. פשוט נכנסתי לסוג של אופוריה".


רדין וצופית גרנט, בערב ההתרמה הקודם. תגיע גם השנה (צילום: עמית אחד)

 

האופוריה הזו נמשכה שבועיים, שבועיים שבהם המליצה לו הפסיכולוגית שאצלה טופל ללכת לאבחון פסיכיאטרי. הוא סירב. "כשהיא אמרה לי את זה פשוט ברחתי מהמרפאה שלה", הוא נזכר. "זה היה חלק מההתקף של המאניה. בהתקף כזה כשמישהו מנסה לבלום אותי אני פשוט בורח. אני מאבד את כל הפרופורציות".

 

הפסיכולוגית, שהבינה שהמצב חמור, פנתה לאחיו ואחותו והמליצה על אישפוז במחלקה סגורה. "זה היה טירוף של שבועיים בתוך המאניה", נזכר רדין. "ואחרי השבועיים האלו מצאתי את עצמי באשפוז פסיכיאטרי. אני זוכר את הנסיעה עם אח שלי למחלקה הסגורה ואת הסרט 'קן הקוקיה' שעבר לי בראש, כי חשבתי שככה המחלקה תיראה".

 

"הטיפול מאפשר לי לנהל חיים תקינים"

מאז ועד היום נמצא רדין בטיפול נפשי ותרופתי קבוע. "אני בטיפול פסיכולוגי-קוגניטיבי ובמעקב פסיכאטרי של פעם בשבוע", הוא מסביר. "למרות שהמצב שלי טוב זה מאוד חשוב להקפיד על הטיפולים האלו. מאוד חשוב במחלה כזו שהמטפלים יכירו אותך ויידעו מה עובר עליך באופן קבוע. חשוב שהם יידעו מתי אני סתם עצוב ומתי המינון של התרופה נמוך מדי, כדי לדעת איך לעזור לי. הטיפול שאני מקבל כל כך צמוד עד שכאשר הם יודעים שהמצב לחוץ הם שולחים לי אס.אם.אס. לוודא שהכול בסדר. הטיפול הצמוד שלהם מאפשר לי לנהל חיים תקינים לחלוטין, כמו כל אחד אחר".

 

אך רדין יודע כי מזלו שפר עליו. על הטיפול הצמוד שהוא מקבל הוא משלם במיטב כספו. חולים אחרים נאלצים להסתפק בהרבה פחות. "רוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם טיפול פרטי והם נאלצים להסתפק במה שהמדינה נותנת, וזה לא הרבה", הוא מסביר. "מי שמטופל במערכת הציבורית צריך להתאשפז במקרה שבו הוא זקוק לשינוי של המינון. אני, לעומת זאת, פשוט מגיע לפגישה קצרה עם הרופא".

 

נקודה כואבת נוספת אליה מתייחס רדין היא יחס החברה אל החולים. לדבריו, רבים סוברים כי לאדם חולה לא יכולים להיות חיים רגילים, אך המציאות היא הפוכה לחלוטין. "לצערי במצב היום אנחנו תופעת לוואי של החברה, שמטופלת על ידי משרד הבריאות", הוא מסביר. "המערכת הציבורית לא נותנת היום לחולי הנפש את מה שהם זקוקים לו כדי להיות משוקמים. מי שחולה במחלת נפש, ומשוקם כמו שצריך, יכול לעשות הכול. הוא יכול להיות פרופסור, מורה או מנקה רחובות - כל מה שהוא חולם עליו. אנחנו רק צריכים סיוע כדי להגיע לדרך אותה אנחנו רוצים. הסיסמה שתמיד עומדת לנגד עיני, ואני מקווה שהיא תעמוד גם לנגד עיניהם של כולם, היא ששיקום זה לכל החיים, זה לנצח".

 

-אבל גם אם יש למישהו סיוע, זה לא פשוט לנהל חיים תקינים עם מחלת נפש. 

"אני מאמין שעם כל המשברים אפשר לעמוד על הרגליים. אני יודע לומר על עצמי שאני שם את המחלה בצד וחי את החיים, וכולם יכולים לעשות כמוני. זה המסר הכי גדול שלי לחולי הנפש: טפלו בעצמכם, תהיו מסוגלים, ואז תגיעו למה שתרצו".

 

"הערב הזה הוא צורך"

כדי לקדם את המטרות שעומדות לנגד עיניו מקיים רדין, זו השנה השנייה, ערב מיוחד המיועד לחולי הנפש. הערב נקרא "סגור-פתוח" והוא משלב הופעות של אמנים שונים ושל חולי נפש, שמוכנים לעשות את אחד המעשים הקשים ביותר ולחשוף את עצמם בפני אחרים.

 

"הערב הזה, מבחינתי, הוא לא מטרה אלא צורך", אומר רדין. "זה הצורך להגיד לכל מי שסובב אותי באופן אישי ואותנו חולי הנפש שאנחנו לא רוצים שידברו בשמנו, כי יש לנו פה. אנחנו רוצים להראות לציבור הנורמלי שאנחנו אנשים כמו כולם ושלכל אחד מאיתנו יש את העיסוקים שלו והחיים שלו.

 

"נכון שאנחנו חולים וצריכים לקחת כדורים כל יום, אבל יש לנו, בדיוק כמוכם, את התחביבים

שלנו והרגשות שלנו. אנחנו בני אדם. ולכן אני מדגיש שגם כאשר מישהו רוצה לעשות מעשה טוב ולגייס עבורנו כסף, אני לא רוצה שהוא יעשה זאת על ידי המסכנות שלנו, כי אנחנו לא מסכנים. לכן אנחנו נעמוד על הבמה באותו הערב, שהוא ערב התרמה לכל דבר, אבל נעמיד במרכז את עצמנו ולא את המסכנות שלנו".

 

-למען מה אתם מתרימים בערב?

"למען המרכז להכשרה מקצועית בבית לוינשטיין. המרכז מייסד פרויקט בשם 'מחוברים', שהוא פרויקט המשך ל'מעברים', הפועל כבר תקופה ארוכה. ב'מעברים' המטרה היא להכשיר מקצועית את חולי הנפש על מנת שיוכלו להשתלב בשוק העבודה. ב'מחוברים' לוקחים את הנושא צעד אחד קדימה ומחברים לכל חולה נפש שיוצא לעבוד חונך, או ממקום העבודה או מישהו שעוסק בתחום.

 

"כל אדם שמגיע למקום עבודה נתקל בקושי, אבל עבור חולי נפש הקושי הזה גדול יותר. לכן הפרויקט מצמיד להם מישהו שילווה אותם בעבודה, לאורך כל התקופה לה הם זקוקים. אלו יכולים להיות מתנדבים העובדים אצל המעסיק, במסגרת תרומה לקהילה, או מכל מקום אחר. אני מאמין שפרויקט כזה יעזור לחולי נפש רבים לא רק להשתלב בשוק העבודה, אלא גם להפחית את הלחץ והחשש אחרי שהם מתחילים לעבוד". 

 

  • מה? ערב התרמה "סגור-פתוח" למען פרויקט "מחוברים" בבית לוינשטיין
  • מתי? הערב (ב'), 11.10, בשעה 20:30
  • איפה? בית מיומנה, יפו העתיקה
  • פרטים נוספים: 054-7462230 או ב"עמותת איכות בשיקום" 03-5552700


 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: עמית אחד
ברוך רדין. "חולה נפש משוקם יכול לעשות הכול"
צילום: עמית אחד
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים