מי בכלל רוצה יורו? הטור האופטימי על ישראל
אז הפסדנו לקרואטיה ויוון, ראינו שאין לנו הגנה, אבל יש לנו כדורגל טוב בחלק הקדמי והתנסינו כבר עכשיו בחיים בלי בניון. עזבו את פולין ואוקראינה, תנו לנו מונדיאל בברזיל של 2014
והרי אזהרה: הטור הבא הינו טור אופטימי על נבחרת ישראל. עימכם הסליחה, אבל אחרי כל חיצי הביקורת על לואיס פרננדז והחבורה בכחול-לבן, הגיע הזמן להרים את הראש ולראות שיש לנו עתיד לא רע. הרי עד לא מזמן התלוננו על משחקים משמימים ואצטדיון רמת גן ריק, אבל אם הדברים יימשכו כך, יש לנו סיכוי לקמפיין טוב הרבה יותר בדרך למונדיאל.
כבר אחרי ארבעה משחקים בקמפיין מוקדמות יורו 2012 ואפשר לומר שלמדנו על עצמנו הרבה. למדנו שאין לנו הגנה, למדנו שאין לנו אופי, למדנו שהשופטים לא אוהבים אותנו ולמדנו שכמעט לא משנה מי יעמוד על הקווים, ישראל היא בסך הכל נבחרת בינונית, עם הרבה יהירות ומעט שכל. למעשה, הקמפיין הזה מזכיר בהרבה מובנים את זה של מוק' יורו 2004.
גם אז גמרנו את הקמפיין אחרי ארבעה משחקים ולמרות שאת משחקי הבית שיחקנו בפאלרמו, למדנו הרבה לקראת סדרת המשחקים שקדמה למונדיאל 2006. אז חשבנו שאין לנו חלוצים והנה כיום, החלק ההתקפי הוא הצד החזק ביותר שלנו. אז חשבנו שלא נצליח להתגבר על הפרישה המסתמנת של דור ברקוביץ'-רביבו-נמני, אבל יוסי בניון השתלט על העניינים מהר מהצפוי.
הדור של שכטר-ורמוט-רפאלוב?
פציעות של שחקני מפתח גדולים, יכולות להתברר לפעמים כברכה במסווה אחרי תקופה מסוימת. אולי הפציעה של בניון פגעה בנו קשות בשני המשחקים מול קרואטיה ויוון, אבל בטווח הרחוק יכול להיות שהיא הועילה. מה שבטוח, היא הבהירה שלנבחרת חסר מנהיג ומי שהתעלה על עצמו, באופן מפתיע יש לומר, הוא איתי שכטר. הבעיה היא ששכטר עדיין לא מוכן לתפקיד.
חלוץ הפועל תל אביב חייב עכשיו, יותר מתמיד, לעבור לקבוצה אירופית. כרגע הוא מתעסק בשטויות ועדיין לא התבגר לגמרי, למרות שבכל הקשור לכדורגל הוא עשה התקדמות אדירה. מה שהתחיל במשמעת רופפת, הצטמק לאירועים בודדים שפשוט מוציאים אותך מדעתך. היד בליגת האלופות מול ליון, הפרצופים לשופטים והשביתה האיטלקית שנמשכה יותר מדקה שלמה, לפני שהקים את עצמו על מנת לקבל כרטיס צהוב על התחזות מול יוון.
אם שכטר יתעשת, הוא יבין שהוא ורק הוא יכול להיות המנהיג של הנבחרת הבאה. לצד גילי ורמוט, עימו יש לו כימיה טוב וליד ליאור רפאלוב, שעדיין חייב לשפר את קבלת ההחלטות שלו מול השער, יש לנו שלישייה קדמית לא רעה. תוסיפו להם את הכשרונות הצעירים יותר - אייל גולסה, עידן ורד, אלירן עטר, טל בן חיים, עומר דמארי ואולי בבוא היום גם גיא אסולין, ותקבלו אחלה חלק קדמי.
אבל מה עם הגנה?
גם מי שחשש מכך שהנבחרת עדיין חסרה שחקני הגנה, יכול להיות רגוע. אם פעם באמת שלא היתה מודעות לצורת העבודה עם מגנים ובלמים, הרי שבשנים האחרונות חל שיפור בנושא במחלקות הנוער של המועדונים הגדולים, כשהחממה בראשון לציון הפכה למובילה בתחום. עד שנתחיל לראות תוצרת, יש לנו כמה סיבות להיות אופטימיים.
דודו דהאן, שהוציא את רמי גרשון לבלגיה, מנבא עתיד גדול רק לבלמים מהירים ובכל הזדמנות טוען שיש רק אחד כזה בליגה - מתן אוחיון ממ.ס. אשדוד. גם לדקל קינן, שאשם בשלושה מארבעת השערים שספגה ישראל בשני המשחקים האחרונים, עדיין יהיה מה למכור בתקווה שילמד לשמור בלי ידיים בכדורי גובה. כרגע הוא רק התחיל להתרגל לכדורגל ברמות הגבוהות וכולנו תקווה שהשיפור בדרך.
מגנים מהירים יהיה קצת קשה למצוא, אם כי כבר עכשיו אפשר לציין את דור מלול ובעתיד את אלי דסה. בצד שמאל הבעיה קצת יותר חמורה (רחמים צ'קול?), אבל מה שבטוח הוא שהדור ההוא של דדי בן דיין ויואב זיו, מתחיל למצות את עצמו. אבל עזבו את השמות, המאמן הבא יצטרך לעבוד קודם כל על בעיות של תיאום ביציאה מנבדל, אחרי שאלרואי כהן מול קרואטיה ורמי גרשון מול יוון, שברו את המלכודת בשערים שלמעשה הפכו תיקו אפשרי להפסד.
להרים את הראש
את עניין התיאום בחלק האחורי אפשר לסדר עם עבודה רצינית באימונים, בתנאי שלא מחליפים בכל שנייה את ההרכב. עם עבודה קצת יותר יסודית (בעצם, הרבה יותר יסודית), אפשר ואפילו צריך לעבוד על אותה שיטה בכל הנבחרות, מהנערים, דרך האולימפית, כדי ששחקני הגנה ייצאו כמו פס ייצור לנבחרת הבוגרת.
פעם היינו מתלהבים מצמד בלמים כמו גדי ברומר ואמיר שלח, שמעולם לא שיחקו באירופה. סוד הקסם שלהם היה שעות המשחק שהם צברו יחד במכבי ת"א, אבל כיום ישנם יתרונות אחרים עם בלמים שמשחקים בחו"ל ולפחות על פי הפוטנציאל, אמורים להיות טובים יותר. לכדורגל הישראלי, למרות מה שאנחנו נוטים לחשוב, יש עתיד, הבעיה היא שאנחנו מבזבזים אותו.
רפאלוב חוגג. תצרפו את ורמוט ושכטר ויש לנו התקפה (אורן אהרוני)
אסור לשכוח שאנחנו עדיין מדינה קטנה במונחים של כדורגל, אבל במשך לא מעט דקות זו היתה גאווה לראות את החבורה בכחול לוחצת על יוון בחצי שלה עם
פעולות מלאות בחוצפה חיובית, חלקן אפילו נכונות וחכמות, במיוחד במהלך שהוביל לקורה של ורמוט. במשך דקות ארוכות ראינו סוף סוף כדורגל מהנבחרת, עזבו את היורו. האכזבה מהתוצאה היא דווקא בגלל ששיחקנו טוב יותר מיוון.
צריך לזכור שמדובר בנבחרת שכל השחקנים שלה עדיין לא שיחקו בליגת האלופות ואם כן, אז הם לא הוציאו נקודה. יוון עדיפה עלינו ואפשר היה לראות את זה ביציאה המהירה שהיתה כמעט על סף שלמות אצל יוון, או ביכולת לשלוט בקצב המשחק של קרואטיה.
אז אולי עכשיו גם הבנו שבשביל לעלות לטורניר גדול, הגרלה טובה לא מספיקה. להוציא יריבות בינוניות, ישראל צריכה גם הרבה מזל וקצת עזרה מהשופטים ועכשיו אפשר לתקן ליקויים ותאם ציפיות. אחרי הכל, מי בכלל רוצה להגיע ליורו שמתקיים בפולין ואוקראינה? תנו לנו מונדיאל בברזיל.
