קייב, בלי ויזה: היסטוריה, קדוּשה והחיים הטובים
בבירת אוקראינה מחכים לגל תיירים מישראל עם ביטול הצורך באשרות כניסה. על מועדונים אפלים, מרכזי קניות, שירותי שידוך מפוקפקים, לצד רסיסי היסטוריה כואבים ופולחן אמונה סביב הרבי נחמן. רונן מדזיני חזר מהקור - ומספר על זה
קייב 2010: קרה אך יפה, מנוכרת אך ביתית ומלאת קסם. בתחילת החודש הבא תיושם החלטת הממשלה לבטל את הצורך בויזות הכניסה לישראלים באוקראינה, מה שצפוי להוביל לגידול בכמות התיירים ואנשי העסקים במדינה המזרח-אירופאית, אשר תחגוג בשנה הבאה 20 שנים לעצמאותה, אחרי התפרקותה של ברית המועצות. נסענו לביקור בבירה הקרה, התחממנו בעזרת אלכוהול מקומי איכותי, ונתקלנו בעיר גאה ומרתקת, אשר טרם התנערה לחלוטין מהאבק הסובייטי.

 

צאו לסיור בעיר. צילום אוויר של קייב

 

בין רחובות סואנים לפארקים מלאים בעצי ערמונים המשילים את פירותיהם בתקופת השלכת, מציעה בירת אוקראינה מצרך נדיר שערכו לא יסולא בפז: שקט. מפתיע, אך מסתבר שגם במרכז העיר הגדוש, בו עומדים טורים ארוכים של רכבים, מצליחים התושבים לעשות את דרכם הביתה ללא צפירות, צלצולים וגידופים. מכוניות המרצדס השחורות לצד ה"לאדות" הצבעוניות ממחישות את פער המעמדות והמודרניזציה במדינה המזרח-אירופאית.

 

 

כאן גרים בכיף: גולדה מאיר ושלום עליכם

יותר מ-3 מליון תושבים גרים בקייב, אשר הפכה בשנים האחרונות לאבן שואבת לאוליגרכים ואנשי עסקים. נראה כי מרכז העיר הותאם על מנת להכיל את חיי הנהנתנות הנדרשים מצד אלו. חרשצ'אטיק (Kreschatik), הרחוב הראשי והמהודר, מתהדר בבנייני ענק הכוללים את מועצת העיר ובניין הפילהרמונית המקומית, כמו גם בחנויות מותגים במחירים מופקעים ומסעדות פאר. הרחוב כולו נסגר לתנועה בסופי השבוע, ומשמש אטרקציה הן למקומיים והן לתיירים.


ניקיון קפדני ושלל צבעים. השוק המקורה "בסרבסקי" (צילומים: רונן מדזיני)

 

אם בכל זאת בקצת שופינג חפצה נפשכם, קניונים תת-קרקעיים המתפרשים לאורך הרחוב מהווים מקום מקלט מהרוח המקפיאה, ומציעים סחורה מקומית במחירים סבירים. מציאות ניתן ומומלץ לחפש גם בסמטאות היוצאות מן הרחוב הראשי, המאופיינות במזללות מקומיות ובתי קפה לרוב. השוק המקורה "בסרבסקי" (Bessarabsky), מרכזי ופופולארי במיוחד, מתאפיין באווירתו השקטה, ניקיונו הקפדני ופירותיו המבריקים. זהו מקום מצוין לרכוש קוויאר שחור או אדום, שלל ירקות מוחמצים, ענבים מחצי האי קרים, או סתם לשוטט בין הדוכנים הצבעוניים והבבושקות החמוצות.

  

גם הזווית הישראלית לא נפקדה ממרכז קייב, כאשר "שגרירינו" שחלפו במקום לאורך השנים זכו להכרה. כך למשל קשה יהיה שלא להעלות חיוך על הפנים

למראה פרצופה המוכר והזועף של ראש ממשלת ישראל לשעבר גולדה מאיר, אשר נשקף בדמות פסל ברונזה מעל לבית בו גרה בהיותה תינוקת בין השנים 1900-1903 (Baseyna Street). במרחק לא רב משם, מזדקר פסל בגודל טבעי של לא אחר מהסופר שלום עליכם, אשר מוריד את כובעו ומברך את הבאים לאזור.

 

מרכז העיר המרשים והרבגוני, המאופיין בבנייה בסגנון רוסי-אורתודוכסי, מהווה אנטיתזה מוחלטת למפלצות הבטון האפורות והמונוטוניות המקבלות את פני הבאים לעיר, שרידים קומוניסטים בני עשרות שנים. במרחק של פחות מ-10 דקות הליכה רגלית ממרכז חרשצ'אטיק ניתן להתרשם ממגוון הכנסיות, הידועות שבהן הן כנסיית סופיה הקדושה (Saint Sophia's Cathedral), וכנסיית מיכאל הקדוש (St. Michael's Golden Domed Monastery), המרהיבה ביופייה ובמימדיה.


לא הכל אפור. כנסיית מיכאל הקדוש

 

פסל החירות מגיע לפופיק של "אמא מולדת"

ככל מדינות אירופה, גם הווייתה של אוקראינה כיום עוצב באופן משמעותי במלחמת העולם ה-2. מוזיאון מלחה"ע ה-2 (Museum of the Great Patriotic War), הנמצא בפרברי קייב, מספר על תולדות העיר שנכבשה בספטמבר 1941 ע"י הנאצים, ושוחררה בנובמבר 1943. זהו אחד המוזיאונים הגדולים והמרשימים בעיר, בו ניתן לראות מקרוב את כלי המלחמה המקוריים שלקחו בה חלק. דובדבן הגאווה המקומית שבמוזיאון הוא פסלה אדיר המימדים של "אמא מולדת" (Rodina Mat), האוחזת חרב ומגן בשתי ידיה, ומתנוססת לגובה של מעל ל-100 מטרים. "פסל החירות מגיע לפופיק שלה", מתגאים האוקראינים.


איפה היא ואיפה פסל החירות? "אמא מולדת"

 

אתר חובה למבקר הישראלי בבירת אוקראינה הוא באבי-יאר, שם נטבחו בידי הנאצים כמאה אלף אוקראינים, מתוכם עשרות אלפים בשנת 1941. כיום ממוקם האתר בפרברי קייב. בעת הסיור במקום מומלץ מאוד להיעזר במדריך מקומי. הסיור במקום ממחיש את הזוועות שהתרחשו שם תוך כדי ההליכה בין היערות והגאיות הירוקים. קשה היה שלא להצטמרר בעת שעמדנו למרגלות בורות-הענק הטבעיים, שם הועמדו יהודי קייב בשורה בטרם נורו בנשק אוטומטי ונערמו בקברי ההמונים.

 

הלב מתכווץ למראה אתר ההנצחה הרשמי של הטבח, שם הוקמה אנדרטה בצורת כוכב סובייטי ולידה שלט "פה נרצחו חיילים רוסים ואוקראינים". צורת הנצחה זו ממחישה את עבודת הטשטוש הנאצית לרצח היהודים, אשר זכתה גם לאחר מכן לגיבוי מצד ממשלות אוקראינה שלא מצאה לנכון להזכיר את אשר אירע. ביטוי נוסף לכך ניתן למצוא גם בתחנת טלביזיה מקומית הנמצאת כמאה מטרים מהמקום, אשר הוקמה על בית עלמין יהודי של הנרצחים.


"קול דמי אחיך". הציון היהודי בבאבי יאר

 

פועל, הסממן היהודי היחיד של הטבח הינו פסל של מנורה בסמוך לאתר הרצח אשר הוקמה בתקופת הנשיא קצב, ולצידה אבן עם הכיתוב "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה".  

 

המשך מתבקש לביקור בבאבי יאר, הוא סיבוב בשכונת "פודול" (Podol) – לשעבר הרובע היהודי בקייב, וכיום מקום חי ושוקק ובו בתי קפה, מלונות, ברים ומסעדות לרוב. "בית הכנסת הישן" שנמצא בשכונה עדיין פעיל, ובכניסה אליו עומדים רוכלים אשר מוכרים תמונות מצהיבות של השכונה העתיקה. בית הכנסת עצמו נבנה ע"י יהודי השכונה בחשאי, כאשר תוכניות הבנייה אשר נשלחו ללנינגרד ביקשו לבנות בניין מגורים ומשרדים. לשם הסתרת הכוונה האמיתית נבנתה כניסה פיקטיבית בחזית הבית, בניסיון לא למשוך תשומת לב לפעילות הדתית.


בית הכנסת בשכונת "פודול". עדיין פעיל

 

ייצוא מפוקפק: בוא לחופשה, חזור עם כלה

היופי הטבעי בו נתברכו בנות קייב זהובות השיער, כמו גם פער המעמדות בין עילית האוליגרכיה לעוני הפרולטריון, מסביר את מיתוגה של אוקראינה כמעצמת ייצוא של כלות לעולם המערב. פרסומות למכוני "היכרויות" ו-"שידוך" מעין אלה מתנוססות בריש גלי לאורך רחובותיה הראשיים של עיר הבירה, ומרוססות על רצפת הרחובות וקירות מזדמנים. תעשיית המין והזנות חוגגת גם היא, כיאה לתרבות התיירים העשירים.

 

הבנות המרקדות במועדוני הלילה התיירותיים, כך נוכחנו לדעת, גם הן נערות ליווי ופיתוי לאיש העסקים המזדמן. הופתענו לגלות כי מופע הקברט אליו הזדמנו באחד ממלונות היוקרה של העיר הינו אקסקלוסיבי למדי, כאשר מספר הצופים אינו עולה על מספר הרקדניות. "שתיים מהן זכו במדליות באליפות אוקראינה בהתעמלות", התגאתה המארחת. המופע כלל גם ריקודי פולקלור ושירה ברמה גבוהה, שבחלקם - נותרו בגדי הזמרות מבוישים בצד.

 

אך לא כל מקומות הבילוי בקייב מיועדים לקהל האלפיון העליון. אלכוהול ניתן לרכוש גם בפאבים ומועדונים עממיים יותר, או בכל מסעדה ומזללה. יתר על כן, ברוב ארוחות הערב אליהן יצאנו, חיכתה בכניסה מלצרית עם מגש ועליו שוטים של וודקה, "לעורר את התיאבון". הוודקה הרשמית של אוקראינה, כך נתנו לנו להבין, היא "נמירוף" הנהדרת בטעם פלפל חריף ודבש, שאכן יורדת חלק בגרון ושורפת את הנשמה. את הוודקה הביתית שעשויה מחזרת לעומת זאת, אני עדיין מרגיש מבעבעת בקיבה.

 

ש שט שטע שטעטל ושמו אומן

הנסיעה מקייב לאומן אורכת כ-3 שעות על הכביש המהיר (שאינו באמת מהיר). הנוף הירוק הקודר שבדרך שובה עיניים, כאשר הכפור מכסה את היערות והאגמים. אומן, כך מסתבר, הינה עיירה ציורית, משופעת בבתים אדומי-גגות הבנויים מרעפים, נהרות זורמים ופארקים. מרחק של כרבע שעה נסיעה מהעיירה נמצא "גן סופיה", הנקרא על שם רעייתו הצעירה של הרוזן פוטוצקי הפולני. הגן ידוע כיצירת מופת של אדריכלות, וניתן לטייל בו בנחת בין אגמים ונופים אגדיים למשך כמה שעות נעימות.

 

10 דקות נסיעה מפרברי אומן פנימה, מקבל את פנינו שלט צהוב על גבי מכולת ועליו הכיתוב "מזנון אומן – פיצה פלאפל נקניקיות, הכל כשר למהדרין", ומבשר לנו על הגיענו לחלקה היהודי של העיירה.


הנקודה היהודית. דוכן אוכל כשר

 

בעיניים חילוניות, חלקה היהודי של העיירה מזכיר שטעטל מזרח-אירופאי מהמאה ה-18. לא רק בתי הכנסת, המקווה ולבוש השחורים מאפיינים את המקום, אלא גם האנטישמיות המקיפה אותו,
היא מנת חלקם של יושבי הקבע היהודים. רציחתו של הצעיר שמואל טובול ז"ל בסוף החודש שעבר בדיוק באותו המקום, 200 מטרים בלבד במעלה הכביש מ"מזנון אומן", הוא דוגמא מוחשית למתיחות השוררת בין הצדדים.

 

מסביב לחלקת הקבר של הרבי נחמן מברסלב אשר מהווה מוקד משיכה לרבבות ישראלים מהחסידות מדי ראש השנה הוקם בית כנסת, ומבחוץ רוחשת תעשיית-קדושה שלמה. את הדרך לקבר מלווים כיתובים בעברית, הגרפיטי המוכר של "נ נח נחמ נחמן", וכביש המיועד לכוהנים בלבד. לצידי הדרך פרושים מזנונים, דוכנים לרכישת ספרי קודש וקופות צדקה. המחירים בדוכני המזון גבוהים פי שניים מאשר במורד העיירה.

 

צדקה תציל ממוות, או לפחות תביא כרטיס טיסה

"אשריכם, קדושים", קרא לנו אחד החסידים וקיבל את פנינו בכניסה לבית הכנסת. עוד בטרם שהנחנו את עינינו על הקבר המדובר, שם בכפינו החסיד חוברת של "תיקון הכללי", והפציר בנו לקרוא את התפילות שבתוכה. "יש לכם אולי צדקה? אני תקוע פה כבר כמה שבועות וצריך לחזור ארצה", המשיך בהתלהבות. חצי שעה מאוחר יותר, עם עזיבתנו, עוד הספיק להפטיר לעברנו בזעף: "אתם קוראים לעצמכם יהודים? נבקש מהרוסים, אולי הם יתנו, אולי הם ישתינו עלינו".


אמונה - וצדקה. קבר הרבי נחמן

 

בית הכנסת מחולק לעזרת גברים ועזרת נשים, והקבר, העטוף בטלית לבנה, נחצה בין שתי החלקות. שני שלטים: "אין כניסה לנשים" ו"השימוש בנייד אסור בהחלט" מופיעים בכניסה לעזרת הגברים, המכילה כמאה מושבי-עץ המכוסים בד אדום. בעזרת הנשים שמונה כסאות פלסטיק ושרפרף. ביקורנו במקום מגיע שבוע אחד בלבד אחרי התקופה העמוסה, ובית הכנסת ריק כמעט לחלוטין. מספר האנשים על הכיסאות משתווה למספר האנשים הרוכנים על הקבר.

 

היהודים המתגוררים באומן הם ברובם תושבים ארעיים, צעירים חוזרים בתשובה המגיעים לתקופה של בין כמה ימים לכמה שנים. חלקם מחויכים, חלקם נראים מעט אבודים. "קניתי כרטיס צד-אחד, לקחת 'ספייס', להירגע מהלחץ בארץ ולהתחזק אצל הצדיק", אומר לי מנחם אסטריכר, צעיר בן 22 משכונת "בית ישראל" בירושלים. מנחם הגיע לאומן כחודש לפני ביקורינו, ומתגורר באיזור הנקרא "נובי אומן". "זה ממש מאחורי האגם", מספר.

 

"בירושלים שילמתי 250 דולר לחודש בשביל דירת סטודיו עלובה. פה אני גר עם עוד חבר בדירה, משלם 50 דולר לחודש ויש לי שני חדרי שינה, סלון, מטבח גדול, שירותים ואמבטיה. וואחד וילה", מצהיר אסטריכר. מדי בוקר קם הצעיר והולך למקווה, משם לבית הכנסת ללמוד תורה, ובערב חוזר לביתו. נושאי כספים ועלויות ומחייה לא מטרידים את מחשבותיו: "חיים ממה שיש, השם שולח". "ומהיכן בכל זאת מגיעים הכספים?", אני מתעניין. "מאנשים כמוך", עונה החסיד.

 

לא כל מתיישבי אומן היהודים חיים מתרומות. חלקם עוסקים בתיווכי דירות, חלקם בשיפוצים, ואחרים משתלבים בתעשייה המקומית. "הסכם יששכר וזבולון", נותן אסטריכר צידוק תנכ"י לחיים שעל חשבונם של אחרים. אך אין זה חוסר הרצון לעבוד שמביא צעירים עד ל"סוף האוקראינה שמאלה". "יש פה סיפוק רוחני, במקום לחפש את זה ברחוב או בתאילנד. את כל האתגרים של היומיום אני מעדיף לעבור עם הרבי נחמן מברסלב ולא ברחוב", קבע מנחם.  

 

הכתב היה אורח חברת התעופה האוקראינית UIA וחברת "כספי תעופה".

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה קייב, בלי ויזה: היסטוריה, קדוּשה והחיים הטובים
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חשיפה לצפון
    באבי יאר. זיכרון כואב
    צילום: רונן מדזיני
    פיסת היסטוריה. ביתה של גולדה מאיר
    צילום: רונן מדזיני
    היכרויות לייצוא. שלט פרסומת ברחוב
    צילום: רונן מדזיני
    עדיין לבושים. קברט בקייב
    צילום: רונן מדזיני
    ynet ספיישל