פעם צנחן תמיד צנחן

כבר שלוש וחצי שנים שכרמלה, אשה בשנות החמישים לחייה, ממתינה בציפייה מדי בוקר להסעה שתיקח אותה מבאר שבע לבסיס הצנחנים איתן שבנגב, חדורת מוטיבציה היא מתיישבת מדי בוקר במטבח הבסיס המאכיל אלפי חיילים ומתחילה במטלות היום, בחריצות עצומה היא עמלה במשך שעות בעבודות שיגרמו גם לחייל ותיק לבכות, קילוף בצל, סידור שולחנות, שטיפת כלים ומה לא, הכול חלק משגרת היום שכרמלה בחרה כמתנדבת בבסיס דרך עמותת עמ"י - אגודה לטיפול באדם המפגר. את פרויקט השירות בצה"ל יזמו כאן לפני כארבע שנים, ומאז צמח במטבח הבסיס סיפור של אהבה והבנה.

''היו לנו חששות בהתחלה'' מודה רס"ב עמר, מפקד המטבח בבסיס. ''אני אישית לא הכרתי מבוגרים בעלי פיגור שכלי קודם לפרויקט, אבל היום קשה לי לדמיין את שגרת חיי המטבח בלעדיהם, הם עובדים מסורים, נותנים המון ולא פחות חשוב, נותנים לחיילים בבסיס את האפשרות להבין שגם הם אנשים בדיוק כמונו''. ואכן גם לטירוני הצנחנים בבסיס לוקח מספר דקות להתרגל, אבל השיעור לחיים בו הם זוכים בזכות כרמלה וחבריה הוא חלק עצום בהכשרה שלהם. המפגש הבלתי אמצעי עם המתנדבים המיוחדים מנפץ חומות של סטיגמות מיושנות. אף אחד מהטירונים לא יכול להשאר אדיש.

רס"ב עמר עצמו יכול ללמד את הטירונים פרק בהלכות התנדבות, הוא, כך מתברר, לא רק האבא של המתנדבים במטבח אלא מתנדב בעצמו. מסיבות אידיאולוגיות בלבד, חזר השף הזה לשרת בצה"ל ובמהלך קליטת המתנדבים בתחילת הפרויקט, היה אחראי ללא מעט 'כאב ראש' בשאלות של קליטה בטוחה בסביבה לא קלה של מטבח תעשייתי ענק, עמוס מכשירים ואזורים ברמות סיכון שונות. היום הוא מחייך, כאב הראש השתלם בהחלט. החיבוקים להם הוא זוכה מדי יום מהמתנדבים 'שלו' שווים הכל.

שמח במטבח שלנו. צוות המטבח בתמונה משותפתץ צילום: תמר דרסלר

עמותת עמי פועלת לטיפול באדם המפגר זה 20 שנה בבאר שבע. האגודה מטפלת היום ב-350 אנשים בעלי פיגור קל עד קשה, ודואגת לכל היבטי חייהם החל מדיור, ביגוד ואוכל, דרך העשרת שעות הפנאי באמצעות חוגים. העמותה פועלת לשילוב אנשים בעלי צרכים מיוחדים בקרב הקהילה הסובבת, באופן האופטימאלי ביותר. הדיירים בעמותה משתתפים בחוגים יחד עם תושבי באר שבע, מבקרים בתיאטרון המקומי ובמשחקי הכדורגל האזוריים ומתגוררים בדירות הממוקמות בתוך השכונות בעיר, חלקם אף עובדים במשרות רגילות.

מוריס כלפון, יושב ראש עמותת עמי בהתנדבות, ואתי יעקב, מנהלת בית כהן בו מתגוררים עשרות מהמטופלים, מסבירים את הצורך למצוא סביבת עבודה מאתגרת לדיירי הבית. ''למבוגרים בעלי פיגור שכלי יש צרכים ורצונות מורכבים יותר ממה שחשבו בעבר, העבודות המונוטוניות שבהן הם הועסקו, בסביבה סגורה, כמו אריזת נרות בקופסאות במפעל סגור, לא סיפקו להם מספיק גירוי אנושי, כאן בבסיס, בחברת אנשים רגילים, אנשים צעירים, הם פורחים''.

עבור המתנדבים השירות הוא חוויה מגבשת, הם אינם מתייחסים אליו כהתנדבות אלא כשירות צבאי, מחכים לו בקוצר רוח ומתגאים בו. גם עבור חלק מההורים השירות הצבאי הוא מקור גאווה מפתיע בבני משפחתם. רשימת ההמתנה לשירות בבסיס רק הולכת ומתארכת.

גם צביקה, בחור צעיר בשנות ה -30 לחייו המתגורר בבית כהן, מתנדב חמישה ימים בשבוע בבסיס, במטבח הוא עמל על הברקת סכום לקראת ארוחת צהריים ובשיחה ערה עם המתנדבים האחרים. ההתנהלות של הקבוצה במטבח שונה מאד מהסטריאוטיפים המקובלים בחברה לגבי מבוגרים בעלי פיגור שכלי, בדיחות וסיפורים מתעופפים

באוויר והחיוכים מלווים את העבודה. צביקה מצהיר כי מוכן לעבוד רק בצבא ולא באף מסגרת אחרת. את ארוחת הצהריים אוכלים המתנדבים יחד עם טירוני הבסיס. אחרי הארוחה יאיישו המתנדבים יחד עם הטירונים את מתקן שטיפת הכלים, והכול בחיוך ובשיתוף פעולה מתואם להפליא.

''חייל הצנחנים כולו מורכב ממתנדבים'' מחייך רס"ן חי-כפיר מגנאני, מ.פ המפקדה בבסיס'' החיילים מתנדבים לשירות בצנחנים כך שהערכים הללו לא זרים לנו ואנו מקבלים בברכה התנדבות כזו שתורמת לכולם''. ''המתנדבים האלו חוסכים לנו כוח אדם ומאפשרים לשחרר את הטירונים לאימונים'', מסכם עמר ''זו בהחלט סיטואציה טובה לשני הצדדים'. "'טוב לי כאן'' אומרת כרמלה בפשטות. וזה כנראה כל הסיפור.