"למה? מה הוא עשה רע?"; יובל נפטר ממוות בעריסה

שמונה חודשים עברו מאז אותו היום. חזרתי לעבוד, נרשמתי ללימודים. על פניו החיים חוזרים לסוג מסויים של שגרה, לשפיות מסוימת. ליאורי גדלה ומתפתחת, ממלאה אותי אושר עצום, וכשמה כן היא – אור גדול שמאיר את חיי.

אבל יש משהו שמלווה אותי לכל אורך שמונת החודשים הללו, ולא נותן לי מנוח. לליאור היה אח תאום, יובל. עד היום הדמיון ביניהם מדהים אותי. אני מתסכלת עליה ורואה אותו, חושבת כל הזמן על מה היה אם הוא היה איתנו, איך הוא היה משחק, מתפתח, צוחק. כל כך הייתי רוצה לראות אותו עוד פעם אחת, להרגיש, לנשק.

אבל יובלי נפטר כשהיה בן שלושה חודשים בלבד. לרופאים יש מונח כללי הקרוי sids, שמשמעותו מוות פתאומי ביילוד, מה שמוכר יותר כ"מוות בעריסה". עבורנו זה הייתה פשוט פרידה מהילד האהוב שלנו. 

"אני זוכרת את עצמי מדמיינת את הקשר שיהיה ביניהם"

תהליך הבאתם של יובל וליאור לעולם לא היה פשוט עבורנו. הם נולדו לאחר תקופה ארוכה של טיפולי פוריות, תאומים מקסימים ובריאים. לאושר שלנו לא היה גבול והרצון לתת את עצמי לשניהם באופן טוטלי היה חזק ומאוד לא פשוט.

אני זוכרת את הימים הראשונים כאילו הם קרו רק אתמול. הכל אצלנו היה כפול: שתי עריסות, עגלת תאומים, שני סלקלים, שתי מיטות. לפעמים הייתי מכניסה את שניהם יחד לעריסה אחת ועומדת נפעמת מולם.

יובל ז"ל (מימין) וליאור. "כשהם נולדו לאושר שלנו לא היה גבול"

גם את החלומות על שניהם גדולים אני זוכרת בכל רגע. אני זוכרת את עצמי מדמיינת אותם גדלים ביחד, את ימי ההולדת המשותפים, ההליכה המשותפת לגן. אני אפילו זוכרת את עצמי מדמיינת את הקשר שיהיה ביניהם כשהם יהיו גדולים יותר.

כבר באותם ימים ראשונים הדהים אותי לראות איך לכל אחד מהם יש אישיות משלו. יובלי היה תינוק רגיש מאוד, לעומת ליאור, שהייתה קצת יותר גיבורה ומסתגלת.

"זוהי הפעם האחרונה שאראה את יובלי שלי"

לא הייתי בבית כשזה קרה. "תחזרי מהר הביתה", היה המשפט היחיד שאני זוכרת מאותה שיחת טלפון נוראית.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא את הנסיעה לבית החולים ואת הימים הקשים, הכי קשים בחיי, שהעברתי לצד התינוק שלי, כשהוא מונשם ללא תגובה של המוח ומצבו אנוש.

ניסיתי לשיר לו. השמעתי לו צלילים של המשחקים שלו, מקווה שאולי בכל זאת יהיה נס. ליטפתי אותו, נגעתי בו.

לאחר מספר ימים קבעו שמדובר במוות מוחי. "תחליטו מתי לנתק אותו מתרופת האדרנלין שמחזיקה את הלב", ביקשו הרופאים. ובראש שלנו זה לא נתפס: לנתק אותו מהתרופה ולהיפרד ממנו לנצח.

ישבתי לידו, מתקשה להבין ולעכל את העובדה שזוהי הפעם האחרונה שאראה את יובלי שלי.

"אני רוצה רק שילכו כבר וישאירו אותי לבד עם ליאור"

"למה?", זו הייתה השאלה המרכזית בימים שאחרי. "מה הוא עשה רע? מה אנחנו עשינו? איך זה קרה לנו?".

המון מחשבות והמון שאלות, ובעיקר סוג מסויים של הדחקה. עברנו לוויה, קבורה, שבעה. ואני? אני שם ולא שם. לא מבינה מה כל האנשים האלה רוצים ממני. רוצה רק שילכו כבר וישאירו אותי לבד עם ליאור.

כשהחזירו לנו את הדברים של יובל מבית החולים, לשמיכה היה עדיין את הריח שלו. ישנתי איתה יותר מחודש, מסרבת להיפרד. ומול עיני, כל הזמן, המיטה שלו, הבגדים שלו, המצעים שלו, ואני לא מצליחה לתפוס שהוא איננו.

רווית גיגי ובתה ליאור. "כשהיא תגדל אספר לה שהיה לה אח תאום"

אנשים מנסים לחזק ולעודד אותי, אומרים משפטים כמו "החיים חזקים מאיתנו" או "תביאו לה עוד אחים". וזה נכון, אנחנו ממשיכים, אבל אחרת. החור שנפער בנו לעולם לא ייסגר. תחושת ההחמצה והאובדן לעולם לא ייעלמו. אנחנו ממשיכים בשביל ליאור - היא הסיבה לכך שאנחנו קמים בבוקר.  

"אתה יודע שתמיד אוהב אותך ושאזכור אותך לעד"

יובלי, אני מדי פעם אני פותחת את האלבום, רואה את שניכם ביחד וכל כך רוצה לחזור אחורה בזמן, כדי שתחזור אלינו למשפחה. אני מנשקת אותך בתמונה ומסתכלת לתוך עיניך היפות, עיניים שכל כך אהבתי. 

זה נכון מה שאומרים – אין כמו החיבור והאהבה בין אם לילדיה. אני לא אדם מאמין, אבל אני בכל זאת מקווה שאם אתה נמצא במקום אחר, יובלי שלי, אתה יודע שתמיד אוהב אותך ושאזכור אותך לעד. אני מקווה שטוב לך ודואגים לך.