שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "המדינה יוצרת אוכלוסייה ענייה ומתוסכלת"
    יושבת ראש וועד עובדות הניקיון, עובדת קבלן באוניברסיטת בן גוריון, בנאום בוועדה למעמד האישה בכנסת: "כאזרחית מדינת ישראל אני מצפה שהמדינה תיקח אחריות על כך שקבלה החלטות אנטי חברתיות, וגזרה עלינו העסקה קבלנית שמייצרת עוני"
    אני מרי ונסובקי, תושבת באר שבע, אימא לשלושה ילדים, סבתא לשלושה נוספים. ב-17 השנים האחרונות אני עובדת באוניברסיטת בן גוריון. כיום אני מכהנת כיו"ר וועד עובדות הניקיון. אני כותבת ומדברת בשם מאות אלפי עובדות קבלן, במיוחד עובדות הניקיון, המועסקות בתנאים של עוני, שמשתכרות בין 1,000 ל-2,000 שקלים במשרות חלקיות, שלא יודעות אף פעם מה תהיה ההכנסה שלהן בחודש הבא, והאם השעות שיתנו להן יספיקו. אני מדברת על אימהות חד הוריות, עובדות הקבלן שרצות ממקום עבודה אחד לשני, כדי לפרנס את ילדיהן בצורה סבירה. והן עדיין נשארות עניות.

     

    להיות עובד קבלן, או יותר גרוע עובדת קבלן, פירושו להיות עני ובעמדה נחותה מבחינה חברתית. להיות עובדת קבלן באוניברסיטה זה חשש מתמיד מעוד קיצוצים בשעות העבודה, מעוד פגיעה בשכר, וכל הזמן לחפש עוד כמה שעות עבודה במקומות אחרים, כדי להשלים את המשכורת, ובכל זאת להישאר ענייה.

     

    אני מדברת על יחס מתנשא, על ניכור ועל הרגשת חוסר שייכות במקום העבודה, שאנחנו אוהבות. וזה פוגע לא פחות משכר נמוך. כן, היחס חשוב. היחס, היחס. אני אוהבת את האוניברסיטה. מזדהה עם מה שקורה בה. פעם הגעתי לטקס הענקת תארים לסטודנטים, בדרך פגש אותי עובד אוניברסיטה ושאל אותי: "מה זה שייך לך?", אבל בבוקר אנחנו ניקינו את האולמות בהם נעשים הכנסים, אנחנו צחצחנו את הכול. ואחרי זה אומרים לנו יופי, אבל תלכו עכשיו הביתה, ולא מבינים שאנחנו מרגישות שייכות, אלא שואלים "מה זה העניין שלך? תנקי ותלכי". כמו עובדים שהם זרים.


    מחאת הסטודנטים על תנאי העסקת עובדי הקבלן. צילום: ניבה סימון

     

    אני מדברת על העסקה קבלנית בכל המדינה, שיוצרת אוכלוסיה מוחלשת, ענייה ומתוסכלת, אוכלוסייה העסוקה כל כך בלשרוד שאינה מסוגלת לתרום מאומה למדינה. והכי מצער ומקומם זה שכל זה מתאפשר באישורו של האוצר והממשלה.

     

    מותר לעשות איתנו מה שרוצים

    העסקה לא ישירה היא העסקה שמאפשרת לפטר אותנו כמעט בלי סיבה. אנחנו הולכות למקום עבודה, אבל לעובדים הקבועים יש תנאים אחרים משלנו. אנחנו לא יודעות כמה נקבל בסוף החודש, פתאום מקצצים לנו

    בשעות הניקיון והמשכורת יורדת. לפני שנתיים היינו 150 עובדות, ועכשיו אנחנו 105 עובדות, קיצצו לנו 40% מהשעות, שטחי האוניברסיטה אותם אנחנו מתבקשות לנקות גדלו, אבל השכר, אותו השכר. אין לנו ביטחון תעסוקתי, היום אנחנו עובדות, מחר לא ידוע מה יקרה איתנו. מה יהיה אם הקבלן יאבד את המכרז? אף אחד לא יודע. מותר לעשות איתנו מה שרוצים.

     

    כנגד כל הסיכויים, בתמיכתם הגדולה של סטודנטים שאכפת להם וגופים חברתיים רבים שעושים עבודה נפלאה, בעזרת הארגון "כוח לעובדים", הקמנו וועד עובדות קבלן ראשון מסוגו במדינה, הנאבק להטבת תנאי העבודה של עובדות הניקיון.

     

    אבל בגלל שיטת ההעסקה המאפשרת פגיעה כמעט יומיומית בעובדות כל זה לא מספיק. כאזרחית מדינת ישראל אני מצפה שהמדינה תיקח אחריות על כך שקבלה החלטות אנטי חברתיות, וגזרה עלינו העסקה קבלנית שמייצרת עוני. המדינה היא זו שצריכה להיות אחראית להעסקה ישירה שלנו, שבה העובדים מקבלים את התנאים הסוציאליים והחברתיים המגיעים להם על פי חוקי המדינה.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""המדינה יוצרת אוכלוסייה ענייה ומתוסכלת""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הפגנת מחאה באוניברסיטת בן גוריון
    צילום: ניבה סימון
    צילום: ניבה סימון
    צילום: ירון ברנר
    באדיבות אגודת הסטודנטים של אוניברסיטה העברית
    באדיבות אגודת הסטודנטים של אוניברסיטה העברית
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים