שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הי, מישהו שומע אותי?"
    מונולוגים מהלב של רחלי רגב , בוגרת ארגון "שמע", ובועז הימן, דייר בדיור המוגן של אגודת ניצן בת"א, לקראת יום ההתרמה השנתי לארגוני החירשים ואגודת ניצן

    זהו סיפור על ילדה בת 10, כבדת שמיעה שגדלה והתבגרה בבית "שמע", מרכז לילדים חירשים וכבדי שמיעה. זהו סיפור עליי- רחלי – בת 31, סטודנטית לתואר שני במנהל עסקים ורכזת הדרכה לבני נוער לקויי שמיעה ב"שמע".

     

    באחד הימים, בתחילת הקיץ, בין כיתה ג' לד', אמי סיפרה לי שאני הולכת לקייטנה קצת אחרת, של ילדים שלא שומעים טוב, במקום שנקרא "שמע" והוא נמצא בתל אביב. לא ממש הבנתי למה התכוונה, לא תיארתי לעצמי שהקייטנה הזו תשנה את חיי.

     

    עד הקיץ הזה, הייתי ילדה עם שני מכשירים מאוד גדולים על האוזניים שגרמו לי להבין שאני שונה, לא ידעתי למה, ידעתי שקשה לי, ידעתי שאני לא מבינה, ידעתי שצוחקים עליי בכיתה ואני לא ממש בעניינים, אבל לא הבנתי למה.

     

    אני זוכרת את היום הראשון של הקייטנה, קיבלו את פניי, פנו אליי בשמי, חייכו אליי ושאלו איך אני מרגישה היום, הרגשתי כ"כ אהובה ורצויה, ולא הבנתי למה. פגשתי ילדים, כמוני, עם מכשירים גדולים על האוזניים, שמדברים ברור, מתייחסים בסבלנות, ובעיקר מקבלים אותי כמו שאני ובאהבה גדולה. באותו יום החלטתי שכאן אני רוצה להיות, להישאר, לגדול ולא לעזוב לעולם, ואכן אני עדיין כאן.

     

    בקיץ ההוא, ובשנים הרבות שהגעתי ל"שמע", למדתי לאהוב את עצמי, לקבל את עצמי כמו שאני, ולהבין שלקות שמיעה היא מגבלה, שניתן להתמודד איתה, ואין דבר שאני לא יכולה לעשות.

     

    הבדידות החברתית התפוגגה כשלמדתי להסביר את עצמי ולבקש את העזרה והכלים שאני ראויה להם, ובעיקר את הסבלנות של הסביבה הכה מהירה והדינאמית של בית הספר והחברים, ומילדה דחויה חברתית הקפתי את עצמי חברים אוהבים, תומכים וסבלנים.

     

    השנים עברו, השתתפתי בפעילות החברתית של "שמע", בחוגים, במסיבות, בכל טיול ואירוע. מידי שבוע הייתי מגיעה בהסעה, לא מפספסת אף פעילות. מקבלת את האנרגיות לכל השבוע – להתמודדות עם הלימודים ובכלל. קיוויתי תמיד, שיום אחד, אוכל לתת ולו במעט, את הכלים, האהבה, והתמיכה שאני קיבלתי כילדה.

     

    זכיתי לגדול, להתבגר, להתנדב במסגרת מחויבות אישית ב"שמע", אח"כ להיות מדריכה בוגרת ובסופו של דבר, כיום להגיע ולהיות רכזת הקבוצה שבה אני גדלתי.  כיום, דור של ילדים לקויי שמיעה, גדל לנגד עיניי ונלחם את היום יום שלו כפי שאני הייתי ועדיין.

     

    נכון שלהם קצת יותר קל - יש יותר כתוביות בטלוויזיה, כיתות אקוסטיות ונגישות בבתי הספר, אנשים מכירים יותר לקויי שמיעה ומשתדלים לדבר יותר, מכשירי השמיעה יותר משוכללים והטכנולוגיה מאפשר תקשורת בלתי אמצעית וללא מתווכים.

     

    יחד עם זאת, הילדים לקויי השמיעה שלומדים בכיתות בסביבה שומעת, עדיין חווים לעיתים ניכור בכיתות, תנאי למידה לא פשוטים ומצבים בהם הם מרגישים שונים, אחרים.

     

    קבוצת השווים ב"שמע", החברותא , וההבנה כי אנחנו לא לבד, מאפשרים את ההתמודדות היום יומית- גם כילדים וגם כאנשים בוגרים המתמודדים עם משימות החיים פשוטות כגדולות.

     

    כולי תקווה, כי המסר שאני ספגתי שהשמיים הם הגבול, עובר לדורות הילדים שגדלים ב"שמע" וכל שיירצו, עם התמיכה והסיוע המתאימים, הם ישיגו.

    כתבתה של שלומית שרביט. הכתבה מלווה בכתוביות להנגשה לכבדי שמיעה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "בסך הכל טוב לי. אני לא מתלונן"

    "קוראים לי בועז היימן. אני בן 41 וגר בדירה של אגודת ניצן במסגרת הדיור המוגן בתל אביב. למרות שיש לי כל מיני בעיות, אני חי רגיל ומתפקד. אני עצמאי ועובד כבר 18 שנה בבית לווינשטיין באגף הלוגיסטיקה. התפקיד שלי הוא לחלק תרופות בעגלה למחלקות ולחולים.

     

    יש לי לקויות למידה קשות וגם אני סובל מבעיות של חוסר קורדינציה. בגיל 7 עברתי תאונת דרכים קשה ואז נפגעתי בראש. אחרי התאונה, ההורים שלי, שגרו אז בבאר שבע, ושאינם בחיים עוד, העבירו אותי לקיבוץ גבעת חיים לבית ספר לחינוך מיוחד. תמיד היה לי קשה בלימודים. בקיבוץ למדתי עד גיל 18. כל סוף שבוע נסעתי בשני אוטובוסים לבאר שבע. באמצע השבוע היו לי משפחות אומנות. משפחה אחת מחדרה, ואחרי כמה שנים משפחה אומנת מקיבוץ אביחייל.

     

    זה לא פשוט להיות עם משפחה אומנת. זאת לא המשפחה שלי ולא הבית שלי. כל הזמן נתנו לי הוראות: אל תלך לשם, תחזור עד שעה מסוימת. לא קל. כשהגעתי לגיל 18 רציתי להתגייס לצבא, אבל הצבא לא רצה אותי. עם כל הפרוטקציה שניסיתי להפעיל מטעם ההורים שלי לא הצלחתי להתגייס ולבטל את הפטור מהצבא. תקופה מסוימת עבדתי בבית חולים סורוקה במחלקת רנטגן. הייתי מוציא תיקים.

     

    אמא שלי ז"ל הייתה פעילה מאוד באגודת ניצן (אגודה לקידום ילדים ובוגרים עם ליקויי למידה ו/או הפרעות קשב וקשיי תפקוד והסתגלות) ובזכותה התקבלתי למכון של ניצן אונים בכפר סבא. במשך שנתיים שם לימדו אותי להסתדר בחברה, להיות עצמאי והכינו אותי לעבודה. גרנו בתנאים של פנימייה. אכלנו יחד בחדר האוכל. אני זוכר את תורנויות המטבח. המדריכים לימדו אותנו כללים חשובים לחיים ולעבודה: לא להתחצף למעסיקים שלנו. לבוא בזמן לעבודה ואף פעם לא לאחר. להתלבש נקי ומסודר. להתגלח בבוקר, וגם כשאין חשק וכח – להיות ממושמעים. אנחנו החניכים ניקינו את החדרים שלנו. אם הבית הייתה בודקת את הניקיון. פעם בשבוע הייתה פגישה של כל החניכים. השנתיים שם הקפיצו אותי. לימדו אותי להיות עצמאי.

     

    משם הגעתי לדירה של אגודת ניצן בתל אביב. הדירה הראשונה הייתה ברחוב רש"י עם שותף. פעמיים בשבוע מגיעה אלינו מדריכה מיוחדת. היא עוברת איתנו על התקציב האישי שלנו. בודקת אם אנחנו מסתדרים ועוזרת לנו לפתור בעיות אישיות. יש לי שני תחביבים. הראשון הוא תיאטרון. אני משתתף בקבוצת התיאטרון של ניצן בתל אביב. בקבוצה שלנו יש כיסא פנוי. בכל פעם מישהו יושב על הכיסא הפנוי ומספר על הבעיות שיש לו, למשל בעבודה. כל החברים נותנים רעיונות איך להתמודד עם הבעיות. ככה יש לי תמיכה מחברים.

     

    התחביב השני הוא אימון בחדר כושר. אני מתאמן בחדר כושר שנקרא 'פורמה' ברחובות. מקבלים אותי שם כמו שאני. מתייחסים אליי יפה ולכן אני נהנה לנסוע לשם ולהתאמן. ההורים שלי נפטרו מזמן. מזל שיש לי מקום עבודה קבוע כבר 18 שנה. בבית לוינשטיין אני מכיר את כולם. יש לי קשר מצוין עם העובדים. גם המשכורת שלי סבירה. אמנם אני מקבל השלמת הכנסה, אבל אני מסתדר. בסה"כ טוב לי ואני רוצה שכולם ידעו כמה אגודת ניצן עוזרת לי".

     

    •  להעלאת מודעות ליום ההתרמה שינה ynet את לוגו האתר ללוגו הכתוב בשפת סימנים.
    • היום , יום ג' ה- 16 בנובמבר 2010 מתקיים ההתרמה השנתי של ארגוני החרשים וניצן. ניתן לתרום באמצעות SMS עם הספרה 10 במספר 3388.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""הי, מישהו שומע אותי?""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בועז היימן "אין תלונות"
    צילום: דנית שכטר
    חניכי שמע בפעילות
    צילום: אביעד שחר
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים