תפילה בקליק
מפעל התפילות של איצקוביץ' - מול בתי הכנסת הריקים של תל אביב, הקרון האחרון ברכבת - מול הטירה בטירת הכרמל. למעלה מ-15 אלף בתי כנסת פועלים בישראל. חוקר חילוני ושלושה עוזרים חרדים החליטו לתעד את המיוחדים שבהם
חנות המנורות בשוק הפשפשים היא גם בית כנסת פעיל באמצע השבוע, ארון הקודש בבית הכנסת האקולוגי בנווה איתן עשוי מבוץ, ומי שלא ראה את תחנת הרכבת של איצקוביץ' בבני ברק, לא ראה המולה מימיו.
למעלה מ-15 אלף בתי כנסת פעילים במדינת ישראל, והפרויקט לתיעודם יצא לדרך: הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג, שאינו שומר תורה ומצווה, חבר לשלושה בחורים חרדים - מוטי רייך, מנהל אתר איגוד בתי כנסת, הצלם אלי קובין והפובליציסט אליעזר היון - במטרה לצלם ולהביא את סיפוריהם הייחודיים של עשרות בתי כנסת. לפרויקט שותפה גם אשתו, ד"ר תמר אלמוג, במסגרת המדריך לחברה הישראלית, המספק מידע מקיף על תופעות בחברה הישראלית.
עם סיום הפרויקט, בעוד כחודשיים, יוצגו הצילומים בתערוכה באוניברסיטת חיפה, במסגרת הכנס הישראלי לחקר רוחניות עכשווית.
"אנחנו חברה מאוד דתית"
"דרך בית הכנסת מקבלים מבט על החברה הישראלית", אומר אלמוג. "לכן זה אינו סתם פרויקט של תיעוד, ולא פרויקט שעוסק בדת. אחרי קילומטראז' גדול מאוד, גיליתי עולם מרתק. לא שיערתי עד כמה הדת נוכחת אצלנו במדינה. גיליתי שאנחנו חברה מאוד דתית, ובית הכנסת נותן מענה גם לאנשים רבים שאינם דתיים.
"היינו בבית כנסת בקניון מלחה. נכנס בנאדם, שם כיפה, הניח תפילין, התפלל כמה דקות, הוריד את הכיפה ויצא. היה זה רגע של אינטימיות וטעינת מצברים. בבית הכנסת בשוק הפשפשים, באמצע ההמולה, אתה רואה אנשים עוזבים את עיסוקיהם הקדחתניים ומתכנסים לתפילה, כדי לחגוג, בין השאר, את הקהילתיות. זה מחזה נוגע ללב".
כשאלמוג מדבר על תפילה, הוא אינו מתכוון רק לשיחה עם האל. "ראיתי שבית כנסת נותן לאנשים אפשרות להירגע ולהתייחד עם עצמם", הוא מסביר. "אתה יכול לעשות שם את המדיטציה הכי טובה. אתה מתנתק מחיי היום-יום באמצעות התפילה. זה מכניס סדר לחיים, וכופה על אנשים לצאת לפסקי זמן".
הטירה מטירת הכרמל
במדינת ישראל יש למעלה מ-15 אלף בתי כנסת. בני הזוג אלמוג והצוות הצעיר שאיתם, בחרו את המבנים הייחודים שבהם. הם הסתייעו במקורות שונים, בהם רבנים, אנשי תיירות, ומומחים ליהדות. בתי הכנסת לא נבחרו על-פי יופי או צורה בלבד. הצוות של אלמוג חיפש סיפור, והחיפוש הוביל אותם לבתי כנסת שמשמרים קהילות יהודיות נכחדות, בתי כנסת קטנים במיוחד או גדולים במיוחד. הם בנו תיעוד פרטני למדי, שמורכב מפריטים שיצרו תמונות תקריב של הקהילה המתפללת.
"נחשפתי להמון סיפורים מרגשים", מודה אלמוג. "את בית כנסת הקווקזי בטירת הכרמל, למשל, הקים אדם שהיה שף בבית מלון וחזר בתשובה. בית הכנסת הזה הוא ארמון ממש, והצליח לאושש את הקהילה המתפוררת ביישוב, ולהכניס בה גאווה. את הכל הוא עשה במעוף, תעוזה, רגש וכישרון - החל מגיוס התורם, ועד לבניית ההיכל וריהוטו. אתה נכנס פנימה, ונשימתך נעתקת".
"מה שהיה מדהים בבית כנסת הקווקאזי", מוסיף אליעזר היון, "זה שאתה פוגש אדם שנראה רב חרדי, ופתאום מתברר לך שהוא בעל נפש של אומן. הוא עיצב את בית הכנסת כמעט בעצמו, ייבא ריהוט ואביזרים מכל קצוות תבל - החל מאבני פסיפס ממרוקו, וכלה בעיטורי כסף וזהב מכורדיסטאן והקווקאז. והכל בטוב טעם".
"לעומת הזהב שראינו שם, היינו בבית כנסת אקולוגי עם ארון קודש מבוץ", מספר אלמוג. "בבאר שבע פגשנו רב של חב"ד, שגילה יזמות כלכלית מדהימה, והצליח להקים בית כנסת מפואר רק בזכות היצירתיות שלו. זה נראה בית כנסת ששווה מיליונים, והוא הקים אותו בהרבה פחות. הוא ייבא ספסלים בזול מרוסיה, מצא קבלן בקשיים, והציע לו את העבודה בזול".
"הכספומט" של בני ברק
אחד מבתי הכנסת שהפעימו את המשלחת האנתרופולוגית של אלמוג, היה דווקא מבנה רעוע בבני ברק - השטיבל איצקוביץ', שהפך כבר למוסד.
"למקום הזה קוראים 'כספומט'. עוברים בו כ-15 אלף איש ביום", מנסה אלמוג להסביר את סוד הקסם. "יש להם גבאי מדהים, עם חוש ניהול נדיר. הייתי מביא אותו לסדרת הרצאות בבית הספר לכלכלה וניהול. הוא הרי מתחזק 'מפעל תעשייתי' שמצריך אופרציה תחזוקתית אדירה, וכמובן גם רגישות חברתית. הכל שם פועל מתוך משמעת ברזל, אך תוך המון התחשבות במתפללים, וכשצריך להעיר - הוא עושה את זה בתקיפות".
אם בבני ברק כל בית שלישי הוא בית כנסת, וכל תור בסופר הוא מניין - הרי ששכנתה תל אביב היא המקרה ההפוך: "ראינו עשרות בתי כנסת שמתדלדלים ונעלמים", אומר היון. "היינו בבית כנסת 'אוהל מועד' ברחוב שדל - מבנה מפואר שהפכו אותו לאולם שמחות, כדי שיוכלו להחזיק אותו. זה הפך להיות אטרקציה אצל ידוענים להתחתן שם. בנוסף, הם מחלקים קפה ועוגה כל בוקר אחרי התפילה. בבית כנסת של משפחת רקנטי, 'היכל יהודה' האוכלוסייה מזדקנת. בגדול אפשר להגיד שציבור המתפללים ברובו עבר את השישים".
"בנווה צדק יש בית כנסת שהגבאי מחזיק אותו בשיניים", מוסיף אלמוג. "הוא מוקף בנד"לניסטים שרק רוצים להרוס את המבנה ולבנות במקומו משהו חדש, והוא, משוגע לדבר, מחזיק את בית הכנסת בכוח, ולא נותן להם לשים עליו יד. מה שהעירייה לא מבינה זה שבית הכנסת שם נותן את כל האופי של המקום. תוציא את בית הכנסת - תוציא את הקסם. כמו לשים שליכט על אבנים עתיקות".
זו כבר לא בדיחה
ההגדרה של בית כנסת קיבלה בפרויקט של אלמוג הרחבה, ונתנה מקום גם לבתי כנסת לא שגרתיים. "הקרון האחרון ברכבת לבית שמש הופך, מידי בוקר, לבית כנסת 'מסילת ישרים'", מתאר אלמוג. "כשנגמרת התפילה, הוא חוזר להיות קרון".
המשלחת האנתרופולוגית ערכה גם ביקור מיוחד בביתו הפרטי של הרב אהרן שטיינמן - מגדולי התורה בציבור הליטאי. "אחד החדרים בביתו מוקדש ללימוד ותפילה. הבית שלו פתוח, ומי שבא - ברוך הבא. זה היה מפעים לראות אדם שהיה יכול לזכות בכל הטבה כלכלית שירצה בהינף אצבע, ולמרות זאת הוא חי בעוני מרוד. כל כולו מסירות, צניעות ולמדנות מופלגת. זה איש רוח במלוא מובן המילה, ולא נחוץ לו דבר זולת מיטת סוכנות וסטנד ללימוד. עמדתי יחד עם אלי קובין על כיסא בלב החדרון בדירה, וצילמנו ביחד את הרב לומד ומתפלל עם כל מי שנדחק לחדר. זו תמונה שלא אשכח".
אל תתנו לארון הקודש ולסידורים להטעות אתכם: בית כנסת אינו משקף רק רוחניות, אלא גם הלך רוח. "עצם העובדה שכל עדה מבדלת את עצמה באמצעות בית כנסת משלה, או שמוציאים כספים על הקמת בתי כנסת חדשים במקומות שבהם בתי כנסת יפים עומדים בשיממונם – זה עצוב", אומר אלמוג.
"היינו בחדרה, באחד מבתי הכנסת ההיסטוריים והמונומנטאליים בעיר, שבקושי מחזיק מניין. לשם מה הקימו בית כנסת חדש מאות מטרים ממנו? כולנו מכירים את הבדיחה הידועה על יהודי שנקלע לאי בודד, ובזמן שהותו הקים בו שני בתי כנסת - אחד כדי להתפלל בו, והשני כדי שכף רגלו לא תדרוך בו לעולם. גילינו שהבדיחה הזאת מציאותית מאוד. יש לא פעם מתיחויות סביב בית הכנסת, ומי שחש שלא זכה לכבוד הראוי לו לשבת בכותל המזרח – הולך ומקים בית כנסת אחר בסמוך".
"נקודות החיבור מתרבות"
עם זאת, מדגיש אלמוג כי בתי כנסת יוצרים גם נקודות חיבור: "מאחר ולא צריך כרטיס כניסה לבית הכנסת,
הוא פתוח לקהל הרחב. אתה מגיע לבית כנסת שהוא מעוז הליטאים בבני ברק, ורואה שמתפללים בו לא מעט חסידים, ולהיפך. לפעמים בפריים של התמונה נקלט לך מתפלל עם קפוטה שחורה, ולצידו בחור עם חולצת טריקו. שניהם מניחים תפילין זה ליד זה, ואיש מהם לא רואה בזה משהו מוזר.
"בניגוד מוחלט למה שאנשים חושבים", מסכם אלמוג, "ישראל היא דווקא חברה מאוד אינטגרטיבית, ונקודות החיבור והמפגש רק מתרבות ומתחזקות. הנה אני, חילוני גמור, מתעד בתי כנסת עם צוות של שלושה חרדים למהדרין".
לפנייה לכתב/ת 
