קשה בעבודה? אפשר לבקש עזרה
דניאל לא הצליח להביא את עצמו לבקש עזרה כשנטל העבודה איים להכריע אותו. הוא חשש מסירוב ומהכבדה על האחר. אבל אנשים שמחים לעזור וכולנו עוזרים ונעזרים. ככל שנבין זאת מוקדם יותר הדרך למעלה תהיה קשה פחות
מותר להסתייע באחרים - גם בקריירה. האם בקשת עזרה היא סימן לחולשה או פוגעת בגודל ההישגים שלנו? בשאלות אלו נזכרתי כשנפגשתי בדניאל. הוא סיפר לי ש"מרגע שאני זוכר את עצמי, אני אדם שנמנע מלבקש עזרה, ככה אני, זה האופי שלי". על מנת להבין מהיכן צמח ה"ככה אני" הזה, שאלתי אותו קצת על האווירה המשפחתית שהיתה אצלם.
- מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה
דניאל סיפר על הוריו החרוצים, שהיו אנשים קשי יום אשר כל מרצם הושקע בגידולו ובגידול שלוש אחיותיו. "הם רצו שנהיה בני אדם" אמר. אחת האמירות שהוא בחר לצטט מדברי אביו היתה: "אף פעם... אף פעם...אף פעם... אל תבקש עזרה, לעולם רק תציע עזרה". זו הייתה, בין השאר, דרכו של אביו להסביר לילדיו למה הוא מתכוון כשהוא אומר להם "תהיו בני אדם".
קבלת עזרה - אינה כישלון
סיפורו של דניאל אינו סיפור נדיר. פעמים רבות, בני-אדם מפרשים מצבים בהם הם נזקקים לבקש עזרה, כמצבים של פחיתות כבוד המלווה ברגש השפלה. נדמה להם שעצם בקשת העזרה, מעמידה אותם במקום נחות ומעידה על אזלת ידם ולפעמים אף מתפרשת בעיניהם כהודאה בכישלון.
זכורה לי סימולציה, שמטרתה הייתה לבחון דרכי התמודדות עם קשיים בעבודה, בה התבקשו משתתפי הסדנה לחשוב על מטרה אישית חשובה שהם רוצים להשיג. במצב של דמיון מודרך, כשהם עוצמים עיניים, הם היו אמורים לדמיין את עצמם צועדים לקראת השגת המטרה שהציבו לעצמם. התרגול לווה בתיאור של יום אביבי יפה ונוף פסטוראלי. תוך כדי הליכתם אל עבר המטרה ובעודם סופגים אווירה מרגיעה, נאמר להם: "ופתאום לפניכם חומה".
כל אחד התבקש לתאר את מראה החומה שדמיין, המחשבות שחשב כשפגש בחומה, הרגשות שחש למראה החומה ובאיזו דרך פעל. דרכי הפעולה היו מגוונות: היה מי שטיפס על החומה, היו שחפרו מנהרה מתחתיה, מישהו חיפש פטיש כדי לנתץ אותה והיה מי שבחר לשבת ולהישען עליה. המעניין היה שרק אדם אחד בחר לקרוא לעזרה. הוא אמר: "חשבתי שבטח יש שם עוד אנשים והם יוכלו לעזור לי".
חושש מלשמוע "לא"
כשדניאל תיאר את התנהגותו בעבודה, הוא סיפר על מאמצים עצומים שהוא משקיע בפתרון קשיים כשהוא נתקל בהם. תיאור מאמציו לא כלל את האפשרות של פנייה לעזרה אל עמית בעבודה או אל המנהל. לדבריו, ההימנעות שלו מפניה לעזרה נובעת אמנם מהחינוך שקבל בבית הוריו אך בעיקר כלשונו: "כי אני חושש לבקש עזרה ולהיתקל בסירוב".
נראה שרובנו חוששים ממצב בו בקשותינו תתקלנה בסירוב לעזור לנו. למרות הסיכון שבקשתנו לא תיענה, כדאי לכולנו ללמוד לבקש עזרה ולהיעזר בזולת. הדבר נכון במקומות העבודה, בחיי המשפחה ובחברה. אם נדע שלבקש עזרה זו אינה פחיתות כבוד ונבין שבקשת עזרה היא רק בקשה היא איננה ציווי אזי נוכל להיעזר באנשים הסובבים אותנו וגם לקבל לא כתשובה.
לעזור זו הרגשה טובה
היו בקבוצה גם מי שטענו שאינם פונים בבקשת עזרה מתוך חשש להעמיס ולהכביד על האחר. לו היינו זוכרים את התחושה הנעימה שיש לנו, כאשר פונים אלינו בבקשה וכאשר אנחנו יכולים לעזור, היינו מבינים שכמונו לרוב גם לאחר יש תחושה טובה כשהוא יכול להועיל ולתרום.
חשוב לזכור שאין בינינו רק כאלה שעוזרים לאחרים או כאלה שרק נעזרים, בסופו של דבר כולנו עוזרים ונעזרים.
ומה העצה שניתנה לדניאל? למרות העובדה שלמד בבית אבא לא להזדקק לעזרת אחרים ובהתאם לכך למד להתנהג. מדובר בהתנהגות שנלמדה, לא באופי מולד. לכן, כפי שלמד בהיותו ילד, דרך התנהגות מסוימת כך הוא יכול, בהיותו מבוגר, ללמוד דרך נוספת. ככל שישתמש ביותר דרכים להתמודדות עם קשיים, כך יהיה לו קל יותר להתמודד עם משימותיו והוא יוכל להתקדם בצורה יעילה יותר.
דסי צוראל, מנחה בכירה במכון אדלר http://www.machon-adler.co.il
לפנייה לכתב/ת 
