דימונה מציגה: שרים נגד תעריפי המים

אמנים יוצרים נגד התאגידים: כמה עשרות משוררים ופעילים חברתיים הקריאו שירה בקור בפיצה העולמית של רויטל בדימונה. חברי "גרילת תרבות" (קבוצה של יוצרים המקדמת מאבקים חברתיים ופוליטיים באמצעות שירה ומוזיקה) הגיעו אמש (ה') לעיר הדרומית כדי למחות על העושק של תאגידי המים את אזרחיה.

• הכינו את הארנק: תעריפי המים שוב יתייקרו
• המאבק בדימונה: מפגינים פונו מבריכות המים
• פארסה בוועדת הכלכלה: מי אשם במשבר המים?
• האוצר לרשויות: ועדת המים לא תדון בתעריפים
• תעריפי המים מרתיחים אתכם? דברו על זה בפייסבוק של ynet
  

רויטל שמחוב, בעלת המקום שעל שמה נקרא העסק, התחילה לקבל חשבונות מים מנופחים, וכשג'קי אדרי, ממובילי המאבק, ביקש ממנה לארח את אנשי גרילת תרבות היא הסכימה בשמחה. "אימא שלי מגיע ל-800 שקל", היא אומרת במרמור. חברתה, ברוריה צוברי שעומדת מאחורי הדלפק ומחממת פיצות, מצטרפת לדברים: "היום מגיע לי חשבון של 600 ו-800 שקל. זה נוראי. הם גונבים אותנו, באלוהים".

אדרי, שמגיע לבית הקפה/פיצריה של רויטל עם מערכת כריזה, נראה מסודר ומטופח כתמיד, בניגוד מוחלט לבלגן שהוא תמיד מעורר. לדבריו, "המחירים של התאגידים הם לא הגיוניים, וטומנים בחובם אלמנטים של עושק ומחירים מופקעים. תאגידי המים מסמלים את תהליך ההפרטה שעובר על כל המערכות במדינה.

"כיום, ישנם שלושה סוגי צרכני מים: צרכני המועצות האיזוריות שלא מחוייבים להקמת תאגיד ומשלמים מחירים מוזלים, צרכנים שבראשם ראשי עיר אמיצים שלא הפריטו את אספקת המים וצרכנים שמשלמים 8.6 שקל לקו"ב לתאגידי המים. אני לא מוכן לשלם את המחיר הזה בשעה שאנשי האצולה בסביון משלמים פחות מאיתנו בפריפריה".

עקרות הבית והפועלים מתעלמים

אנשי הגרילה הגיעו קצת אחרי השעה המיועדת לתחילת הערב, והתמקמו בנוחות בכיסאות הפלסטיק של הפיצה העולמית, שותים קפה ובירה ומעשנים. הכוכב המקומי, השחקן אוהד קנולר, שהפך בעל כורחו לפנים של דימונה ולרוח ההדרמה שסוחף אנשי תרבות ורוח, הגיע אף הוא כדי לתמוך במאבק ולקרוא קצת שירה.

שירה על כיסאות פלסטיק בפיצה העולמית של רויטל (צילום: אליעד לוי)

מנחה הערב החל להסתובב ברחובות המרכז המסחרי בדימונה וקרא: "תושבים יקרים ערב טוב! כולכם מוזמנים לכנס המאבק בהפרטת המים, משוררים שהגיעו מכל הארץ נמצאים בפיצה של רויטל, מתחילים בעוד שתי דקות". "אני לא יודע אם נגיע", אמר עובר אורח דימונאי. "לא יודע... שירה"?

"כששירה יוצאת לשטח היא יכולה לשנות מציאות", אומר המנחה. הקופאיות האלמוניות ועקרות הבית והאימהות החד הוריות עוברות במהירות אל מול המשוררים המדקלמים.

משוררת מקריאה של של מחמד דרוויש, "חשוב על אלה שאיבדו זכותם למילים"... ובינתיים עובדי המפעלים האלמונים עוברים בסך, מדי פעם עוצרים, לא כל כך כדי להקשיב, סתם כדי לראות על מה כל ההתקהלות. אוהד קנולר מקריא את השיר "ולחשוב", בשעה שעובדים זרים עוברים במהירות על אופניהם.

כששירה יורדת לשטח היא משנה מציאות? (צילום: אליעד לוי)

"סתם טוחנים מים. עוד לא קרה עד היום שהייתה החלטת ממשלה וביטלו אותה", אומר הנרי אביגזר, קבלן בעמידר שעוצר כדי להקשיב. משוררת חיפאית מקריאה קטע מתוך שיר: "כאן תאגיד אלכימאים עושה זהב ממים"... אבל אביגזר לא מתרשם: "השירים זה דבר יפה. אבל ת'כלס זה סתם".

"אני חי מביטוח לאומי, 100% נכות, 2,300 שקלים בחודש, ומקבל חשבון מים של 230 שקל", מתלונן נעים דויד, "זה מעניין השירים אבל... בעצם, אותי לא מעניין השירים מעניין מה עושים עם המים". יובל בן עמי שר שיר מסע משעשע וקצבי של בן דוד שלו, ומנגן על גיטרה: "בבוקר הברזים פתאום התחילו לחרחר".

אדרי, שרק לפני כמה שבועות התבצר בבורות המים במחאה על התעריפים הגבוהים שגובים התאגידים מהתושבים, אומר כי הוא מוצא עצמו נאבק מול עוד מונופול. "אני לא יכול לישון בשקט כשיש כזו עוולה". אם זה תלוי בו, הוא לא יישן בשקט עד שהתאגידים ייעלמו מהשטח או יורידו תעריפים. בינתיים, הוא חושב על המהלך הבא שיעלה את המאבק שלו לתקשורת.