השבוע החולף היה עמוס בחוויות, ותוך כדי הילולת החג המקומי אנחנו מתחילים להתרגש לקראת סיומו ההולך ומתקרב של הפרוייקט. חג הקציר נחגג בטאמיל-נאדו באמצע ינואר ונקרא בטאמילית פונגאל. נדמה כאילו כל הכפר לובש חג: הרחובות מתמלאים במוכרי פרחים, מוזיקה חגיגית נשמעת בכל פינה, והנשים כולן עומלות על הכנת כדי חרס חדשים שיכילו את התבואות שייאספו בעונת הקציר הקרובה. לפתיחת החגיגות הוזמנו על-ידי מנהל בית-הספר בכפר כאורחים של כבוד לחגיגת הפונגאל הבית-ספרית.
אנחנו מתקבלים ברוב כבוד, ואני, שהתרגלתי כבר לשבת על הרצפה, תופסת מקום נוח על האדמה ליד קבוצת התלמידים שלנו. בזווית העין אני מבחינה שבעוד שכל התלמידים והצוות יושבים על האדמה, המארחים שלנו הכינו עבורנו שישה כיסאות במרכז והם ממש מתעקשים שנשב עליהם. אני עוברת לכיסא והחגיגה הרישמית מתחילה עם מוזיקה מקומית ותיפוף קצבי. המאכל הייחודי של החג נקרא גם הוא פונגאל.
מדובר באורז עשיר בפירות יבשים ומיני ואגוזים, שמבושל בחלב מתוק ומוגש על עלה בננה בתוספת מקל קנה סוכר. מי שמכיר אותי היטב יודע שאני רגישה לחלב, ובדרך-כלל מסרבת בנימוס למאכלים מבוססי חלב ומוצריו. מאחר ואנחנו
האורחים, בהתאם למסורת המנהל שולח את הילדים להגיש לנו את המנה המיוחדת
| פרק ראשון בסדרה |
|
| "את נוסעת עד הודו בשביל להתנדב?" / לליב גל |
|
במטרה לחשוף ישראלים לעולם העשיה החברתית, ההתנדבות והאחריות הסביבתית והקהילתית, רותמת עמותת "אדם לאדם" ישראלים שכבר נמצאים בהודו או בדרך אליה, להתנדבות מיוחדת בחו"ל. דיווח מהשטח |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
לפני כל שאר משתתפי החגיגה.
חבריי לפרוייקט מקבלים את עלי הבננה עם האוכל בשמחה, ואני מנסה לסרב בנימוס. כל המבטים נפנים אליי במבוכה, וחבריי הישראלים רומזים לי שאין זה הזמן והמקום המתאים לסירוב שכזה. אני לוקחת את עלה הבננה בתודה וטועמת מעט מהאורז, תוך כדי חיוך רחב ומתנצל למארחים המקסימים שלנו.
לאחר הכמעט-תקרית הזו למדתי כיצד לא לסרב, ובמהלך הימים הקרובים אנחנו מבקרים בבתי הילדים בכפרים הסמוכים וכמובן גם לא מפספסים ביקור אצל ראג'ה ומשפחתו, במחיצתם אנחנו חוגגים בסעודת הפונגאל המרכזית. בכל מקום אנו מתקבלים בחדווה ובהרבה אורז פונגאל אותו אני לוקחת מידי המקומיים בשמחה.
העבודה בשדה ההדגמה לעיתים נדמה שנהיית מעט מאתגרת יותר מיום ליום אך גם מספקת, ומה שנראה לפני כמה שבועות כמו שטח אדמה מלא בעטיפות טבק מקומי ואריזות של חומרי הדברה ממש מתחיל להיראות כמו שדה נהדר שבקרוב ינבטו בו שלל גידולים אורגאניים.
במעט השעות החופשיות שלנו לאחר העבודה בשדה אנחנו עסוקים בהכנות ליום הספורט המתוכנן לשבת האחרונה שלנו בכפר: אנחנו מכינים משחקים וציוד ועובדים עם הילדים על התוכנית האמנותית. ילדי בית הספר המקומי גילו בשבוע
האחרון עניין הולך וגובר בריקודי-עם, ובכל פעם שאנחנו מגיעים לבית-הספר הם רצים לעברנו בשמחה ומבקשים מאיתנו ללמד אותם עוד סוג חדש של Israeli dance, אנחנו מטעינים את נגני המוזיקה שלנו בהרבה מוזיקה ישראלית ורוקדים עם
ילדי כיתה ז' וח' לצלילי "ארץ זבת חלב ודבש" ושאר שירים נוסטלגיים.
ילדי בית הספר המקומי גילו בשבוע האחרון עניין הולך וגובר בריקודי-עם
כשאנחנו מבקשים מהתלמידים שלנו ללמד אותנו ריקוד טאמילי הבנים מיד נעמדים במרכז הכיתה ופוצחים בריקוד. אנחנו מבקשים מהבנות להצטרף אליהם הם מסבירים לנו שזה בלתי אפשרי: לא מקובל פה שבנות ירקדו לפני בנים! אחרי
עוד קצת שכנועים מצידנו הבנות פותחות מעגל נפרד, ואנחנו מנסים ללמוד ריקוד טאמילי.
תוך כדי לימוד אנו מגלים שלא פשוט בכלל להתרגל לקצב, ולא ממש מצליחים לקלוט איך בדיוק צריך להזיז את האגן, ומה בדיוק אמורים לעשות עם הידיים. זה כמובן מצחיק מאוד את התלמידים המקסימים שלנו, וכל יום מסתיים בהמון צחוקים משני הצדדים וים של אנרגיות חיוביות.
בשבת אנחנו קמים מוקדם במיוחד להכנות אחרונות לקראת יום הספורט עליו עבדנו במרץ במהלך השבוע האחרון. כולנו מתרגשים, אך נדמה שכל אחד מאיתנו חושב מעט בעצב על הפרידה ההולכת וקרבה מהכפר המקסים הזה והמאנשים שכל כך למדנו לאהוב.
למרות השמש הקופחת יום הספורט מתגלה כהצלחה גדולה: כמעט כל התלמידים שלנו הביאו את אחיהם הקטנים, וכולם מצטרפים בשמחה למעגל הריקודים: מתחילים ב"הוקי-פוקי" החביב במיוחד על בנות כיתה ח', ממשיכים בריקודי-עם,
ומסיימים בריקוד טאמילי מסורתי אותו רוקדים הבנים בלבד. בסיום הילדים נעמדים בטור ארוך ועיניים בורקות מהתרגשות ללחוץ את ידינו ולהגיד נאנדרי. נאנדרי זה תודה בטאמילית, אבל לא סתם תודה, אלא הרבה יותר מסתם Thank you שאומרים פה כמעט על כל דבר.
אני נהנית לראות את כל הילדים שלמדתי להכיר בשבועות האחרונים, וכאשר אני מבקשת מגי'ביטייה, הילדה שהכי נקשרתי אליה, לתת לי חיבוק. היא מסתכלת בי בעיניים תוהות. אני מנסה להראות לה כיצד מחבקים, והיא מחזירה לי בסוג של חיבוק בידיים שלא ממש רגילות לחבק.
אני מבינה כמה קיבלתי מהשהות פה וכמה עוד בוודאי אתגעגע
אני חושבת על הזמן ששהינו פה בכפר, ועל הביקורים אצל ראג'ה ומשפחתו המקסימה, ומבינה שטרם ראיתי פה חיבוק. החיבוק הזה מעלה לי דמעות בעיניים, ואני מבינה כמה קיבלתי מהשהות פה וכמה עוד
בוודאי אתגעגע. נפרדנו מהילדים, ואנחנו נפרדים מסמי פרידה מרגשת ליד השדה שלנו. אני מסתכלת ולא מאמינה שרק לפני מספר שבועות לא היה שם דבר!
השדה שלנו מוקף בגדר נהדרת אותה בנינו לגמרי בעצמנו, והערוגות שיצרנו מפתיעות אפילו אותנו בסימטריה המרשימה שלהן. מחר נארוז את התיקים הגדולים ונמשיך במסע, כל אחד בכיוון אחר.
מה שבטוח הוא שאת החוויות שעברנו פה ניקח עימנו להמשך, בכל כיוון שבו נבחר. אחרי כל התודות שקיבלנו אנחנו המתנדבים אני עדיין מרגישה צורך עז להודות לכל מי שאיפשר לי את החוויה המדהימה הזו, גם אם לא תמיד היה קל, וכן, גם אני שאלתי את עצמי לעיתים: "את נוסעת עד הודו בשביל להתנדב?" אבל עכשיו אני יודעת כמה קיבלתי מהמקום המיוחד הזה, ושבשום מחיר שבעולם לא הייתי מוותרת על כך. באהבה גדולה, לליב.
- לפרטים והרשמה - פרויקט "אדם לאדם" לחצו כאן.
- עניי עירך קודמים? לא תמיד. ישראלים יוצאים לעולם ומראים לו את הצד היפה והנותן שלנו. לחצו כאן לכתבות נוספות במדור"הישראלי היפה".
- להצעות נוספות למדור שלחו דוא"ל ל- shlomit-sh@y-i.co.il
, החומרים יתפרסמו בהתאם לשיקולי המערכת.
