במערב דווקא יש חדש

המערבון "אומץ אמיתי" (“True Grit”) מוצא את האחים כהן בשיא כוחם. מבוים במיומנות מעוררת השתאות, מלוהק לתפארת, כתוב לעילא ומצולם להפליא - אי אפשר שלא להתפעל מהאופן שבו האחים הפכו מצמד יוצרי שוליים מבריקים למייצגים של הוליווד במיטבה.

להבדיל מסרטם זוכה האוסקר, “ארץ קשוחה", שהיה מעין מערבון עכשווי, קודר ומורבידי - בעבודתם הנוכחית אין שמץ מהאלימות, ההומור השחור והסרקזם, מאותה השקפת עולם ניהיליסטית שמאפיינת על פי רוב את יצירותיהם. כן, “אומץ אמיתי" הוא הדבר הכי קרוב למערבון קלאסי שיכול להיות (וגם סרטם המצליח ביותר של הכהנים, עם הכנסות שעולות על 160 מיליון דולר). הכי feel good movie שהאחים ביימו מעודם. כמעט בידור חג מולד לכל המשפחה.

זהו סיפורה של נערה צעירה ותקיפה (היילי סטיינפלד בת ה-13), השוכרת את המרשל שתום העין, רוסטר קוגברן (ג'ף ברידג'ס), על מנת שילכוד את הנבל טום צ'ייני (ג'וש ברולין), שהרג את אביה ונמלט אל שטחי האינדיאנים. המרשל השתיין מנסה להיפטר ממנה, אבל מהר מאוד נעתר והשניים יוצאים, מלווים בריינג'ר טקסני משעשע (מט דיימון), שאף הוא שואף לתפוס את המבוקש חי או מת, למסע צייד גולגולות קומי.

דיימון וברידג'ס. על הסוס

העיבוד הראשון והמצליח לספרו של צ'רלס פורטיס נוצר ב-1969, בבימויו של הנרי התאוויי, וזיכה את ג'ון וויין באוסקר היחיד שלו כשחקן (ב-1975 שב וויין לגלם את דמותו ההומוריסטית והקשוחה של רוסטר קוגברן בסרט המשך שנקרא על שמו, לצדה של קתרין הפברן, אך התוצאה היתה רחוקה מלהלהיב).

עולמו של וויין

"אומץ אמיתי" המקורי הופק באותה שנה בה נקבע רשמית מותו של המערבון הקלאסי, בין היתר, בעקבות הסערות החברתיות והפוליטיות שפקדו את אמריקה במהלך אותו עשור - רצח הנשיא קנדי ומרטין לותר קינג, מלחמת וייטנאם, תרבות הנגד. היתה זו השנה בה נוצרו שני המערבונים הגדולים האחרונים, "קיד וקסידי" בכיכובם של רוברט רדפורד ופול ניומן ו"חבורת הפראים" של סם פקינפה, וכל אחד מהם בדרכו ייצג מעין קינה על מערב פרוע שהיה ואיננו.

בהתאם, גם וויין ב”אומץ אמיתי” עיצב פרודיה נפלאה על דמותו הקולנועית שהצטברה במשך קריירה בת ארבעה עשורים - צייד גולגולות אלכוהוליסט שהוא בעיקר מי שהיה.

יורים בשביל לפגוע. דיימון וסטיינפלד ב"אומץ אמיתי"

לעומת זאת, "אומץ אמיתי" של האחים כהן אינו מבקש לחתור תחת יסודות הז'אנר, אלא לעצב אותו בצורתו הקלאסית, ללא הדה-מיתיזציה והציניות התקופתית שפעלו בסרט הקודם. ואם ג'ון וויין בסרט ההוא גילם בראש ובראשונה את ג'ון וויין, ודמותו בו התכתבה עם האגדה הקולנועית שהוא היה - ברידג'ס בסרט הנוכחי, בהופעה שמשלבת בין המגוחך והווירטואוזי, מזכיר בעיקר את דמותו הבלתי נשכחת של ה-dude שגילם ב"ביג לבובסקי".

"אומץ אמיתי", במילים אחרות, משמר את רוח המערבון הקלאסי (וזה כשלעצמו מעשה חתרני), ומייצר - להבדיל מעבודות אחרות של האחים - הבחנה ברורה בין "טובים" ו"רעים". זאת, על אף הנבזיות הקלילה והמענגת של הדמות הראשית (באיזו חינניות ברידג'ס בועט, סתם כך, בזאטוט אינדיאני ומעיף אותו ממקומו...).

בין הישגיו הגדולים של הסרט ניתן למנות גם את הופעתה של סטיינפלד שמשחקת, כאמור, את הנוקמת הצעירה, השבה וגוערת בגברים שלידה כמו מורה זקנה, ובמידה רבה מחזיקה את הסרט על כתפיה (בסרט המקורי גילמה את הדמות הזו קים דרבי בת ה-21, שנראתה אז צעירה לגילה).

ברידג'ס וסטיינפלד. בלי פערי גיל

הסצינה שבה היא מתמקחת עם סוחר סוסים מקומי על כסף שהוא חייב לאביה המנוח - היא אחת המזהירות כאן. כמו בספר, דמותה כרווקה מבוגרת מלווה את הסרט בקריינות, בפתיחה ובסיום, ומעניקה לו בדיעבד מימד מלנכולי מרגש.

האחים והחיות

הברקה נוספת של האחים כהן היא בחירת המוטיב המוזיקלי. המזמור הדתי, "Leaning on the Everlasting Arms", שנכתב בשלהי המאה ה-19, מלווה כרקע חלק ניכר מהסרט. סינפילים ודאי יזהו את השיר כזה שזימרו, בנפרד, רוברט מיטצ'ם וליליאן גיש במותחן הבלהות המופתי, "ליל הצייד", שביים צ'רלס לוהטון ב-1955.

מיטצ'ם גילם שם רוצח סדרתי בלבוש של כומר הדולק אחר שני יתומים צעירים במנוסה, וקולו הרך והמצמרר השר את המזמור בישר בכל פעם את הופעתו המאיימת.

איזכורו בדרך זו של "ליל הצייד", אינו אקראי או גחמתי. הוא מטעין את "אומץ אמיתי" בזרמים תת קרקעיים אפלים וקודרים,

המעידים שמתחת לרוח ההרואית של המערב האמיתי כאן רוחש משהו מעוות ואימתי, שניתן רק לחוש אותו.

יש הרבה ממה להתפעל ב"אומץ אמיתי", גרסת האחים כהן. הדיאלוגים השנונים (חלקם לקוח היישר מספרו של פורטיס, ומופיע גם בגרסה המוקדמת), הנגיעות הכהניות הטיפוסיות (גופה תלויה מעץ שעיט מנקר בעינה), ועבודת הצילום המושלמת של רוג'ר דיקינס, צלמם הקבוע של האחים, שאולי תזכה אותו השנה באוסקר מיוחל. כך, “אומץ אמיתי" מספק מאה אחוז של הנאה אמיתית.