בנו של אבשלום התאבד: 'לביה"ס אסור להתעלם'
לאחר שבנו ערן התאבד במהלך שירותו הצבאי, ולאור המספר הגדול של ניסיונות התאבדות בקרב בני הנוער, קורא ד"ר אבשלום אדרת למנהלי בתי הספר ולמערכת החינוך כולה: אל תחששו לדבר על התאבדויות עם בני הנוער. לדבריו, הם צמאים לשיחה פתוחה ומשחררת בנושא, שכיום כמעט לא מקבל ביטוי
מחקר הראה ש-10% מתלמידי התיכון בארץ, כ-35,000 תלמידים, ניסו להתאבד. אבל לא מדברים על זה - בתי הספר בארץ מתחמקים מהנושא, מטאטאים אותו מתחת לשטיח, מתעלמים מקיומו. אם זה מספר התלמידים שניסו להתאבד, נסו לנחש כמה תלמידים חשבו על התאבדות ועוד לא מימשו את כוונתם.
ממצאי המחקר מחזקים תחושה גוברת והולכת בקרב אנשי המקצוע בתחום, שרק פתיחות גדולה יותר של מנהלי בתי הספר ונכונות להתעמת עם הנושא הקשה של מצוקה ואובדנות אצל בני נוער עשויות לשנות את המצב.
לאט מדי, מאוחר מדי
לפני כשלוש שנים הוזמנתי, כאב שבנו התאבד במהלך השירות הצבאי, לבית ספר התיכון שבו למד ערן ז"ל כדי לשוחח עם התלמידים ולספר את הסיפור האישי של בני. הגעתי ארבע פעמים לבית הספר, ובכל מפגש נכחו שלוש כיתות י'. ההקשבה וההשתתפות של הילדים בשיחות היו מדהימות. לאחר השיחות, המשובים שהם סיפקו הצביעו על החוסר שלהם בשיח פתוח וגלוי בבית הספר בנושא הקשה הזה. "למה אף פעם לא דיברו איתנו על זה?", חזרה שוב ושוב השאלה.
בימים אלה מתקיים פיילוט ברחובות, ברמלה ובכפר כנא שבמסגרתו נעשה, לראשונה בישראל, ניסיון אמיתי להתמודד עם הנושא בצורה מערכתית: הסברה לילדים, הכשרה של שומרי הסף, קמפיין בנושא ועוד.
אין ספק שיש לברך על התחלת ההתמודדות של מדינת ישראל עם התופעה, אולם מנקודת המבט שלי אני חייב לומר: זה קורה לאט מדי, מעט מדי ומאוחר מדי. אם מדינת ישראל מוצאת לנכון להשקיע מדי שנה מאות מיליוני שקלים במניעת תאונות דרכים (שבהן נהרגים 400-350 בני אדם בשנה) ורק שני מיליון שקל במניעת התאבדויות (שמהן מתים 500-400 בני אדם בשנה), משהו בסיסי מאוד לקוי בסדר העדיפויות שלנו.
המנהלים צריכים להפסיק לפחד
לאור היקף ההתאבדויות והמספר הגדול של ניסיונות התאבדות בקרב צעירים, מערכת החינוך חייבת לחשוב מחדש על הדרך שבה היא מתייחסת לנושא. על מנהלי בתי הספר להשתחרר מהפחד ולאפשר ליועצות החינוכיות, שעברו בשנים האחרונות השתלמויות ייעודיות בנושא, לדבר עליו בפני הסגל החינוכי, בפני ההורים ואפילו בפני התלמידים.
הצגה נכונה של הנושא, תוך הימנעות מהאדרת המתאבד והדגשת המצוקה והסבל שהביאו למעשה הנואש, לא תעלה את מספר הניסיונות האובדניים, אלא להפך. כאשר בני הנוער ירגישו שיש לגיטימציה בבית הספר לדבר על מצוקותיהם ועל רגשותיהם, הם ידברו עליה עם היועצת, עם המחנכת או עם החברים במקום לשקוע לבד במצוקה. השיתוף יאפשר להם לפרוק מעט מהכאב ויאפשר למערכת לסייע להם.
בני ערן ז"ל, בהיותו נער מופנם ומסוגר, שקע בתוך דיכאונותיו והתאבד כדי לשים קץ ל"כאב עד כלות", כפי שכינה אותו פרופ' אורבך, חוקר בעל שם עולמי בתחום שהלך לעולמו לפני שלושה חודשים. מערכת החינוך חייבת לשנות את תפיסתה בנושא. מדובר בהצלת חיים!
הכותב הוא אב לבן שהתאבד במהלך שירותו הצבאי. מחר (ה'), 24.3, יתקיים בסמינר הקיבוצים כנס "לא מדברים על זה" של עמותת "בשביל החיים", בשיתוף המרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים
לפנייה לכתב/ת 
