אני יכולה לעשות הכל לבד, אבל לא רוצה
אני מרגישה שהשוויון שאנחנו מייחלות לו הוא האויב הכי גדול שלנו. הוא גורם לנו להאמין שאנחנו רוצות לעשות הכל בעצמנו, שאנחנו יותר טובות מגברים, שאנחנו יכולות לעשות הכל יותר מהר ויותר טוב. הוא חבלן מקצועי במערכות יחסים. דעה
צודק. אני יכולה לעשות הכל לבד:
לסגור עד הסוף את הרוכסן האחורי של השמלה;
לשלם על עצמי מהדייט הראשון;
להחליף גלגל באוטו;
להגיד לעצמי שאני יפה היום;
לקנות לעצמי כל מה שאני רוצה;
לסגור צמיד על פרק היד;
להחליף נורה;
להרים את שקיות הקניות;
לזרוק את הזבל;
לצבוע את הבית;
להתפשט לפני שאנחנו נכנסים למיטה;
להביא ילד לעולם ולגדל אותו.
אומרים ש"עם קצת רצון ומעט יכולת, גם פיל יכול ל... תרנגולת". לי יש הרבה יכולת ואפס רצון. ובינינו, אני גם לא פיל. אני יכולה לעשות הכל בעצמי. אני פשוט לא רוצה.
אני מרגישה שהשוויון הזה, שהנשים כל כך מייחלות לו, הוא האויב הכי גדול שלנו. הוא גורם לנו להאמין שאנחנו רוצות לעשות הכל בעצמנו, שאנחנו יותר טובות מגברים, שאנחנו יכולות לעשות הכל יותר מהר ויותר טוב. הוא חבלן מקצועי במערכות יחסים. אני רואה אותו כאחד האחראים לעלייה במספר הזוגות המתגרשים ובכמות העציצים העפים מהחלון בלהט הוויכוח.
שרפנו חזיות, חלצנו שדיים, יצאנו לשוק העבודה, עלינו על החומות, שברנו את כל המחסומים - ונשארנו כמעט בלי כלום ביד. עכשיו אנחנו נקרעות בין מה שאנחנו רוצות להיות לבין מה שהשוויון אומר לנו שאנחנו יכולות להיות. היום. מי שקוראת לעצמה "עקרת בית" נחשבת כמי שוויתרה והפסידה בקרב, אחת שהותירה את חברותיה רצוצות ועייפות, מסתובבות בחליפות מחויטות ורצות כל היום, סוחבות איתן מצפון ענק ורגשות אשמה. הלוואי שאני אוכל להרשות לעצמי להישאר בבית ולגדל את ילדיי, לקבל את פניהם עם ארוחה חמה וחיבוק גדול בשובם מהגן.
היום גם הגברים יודעים שאנחנו יכולות להסתדר בלעדיהם
מתבאסים שלקחו להם את התפקיד (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
מהמלחמה הבלתי פוסקת הזו יצא משהו טוב אחד: פיתחנו מודעות. היום אנחנו יודעות לעמוד על שלנו ולא לוותר בקלות. היום אנחנו יודעות שאם נילחם מספיק - גם נצליח. היום אנחנו יודעות להתלונן כשמישהו מעז לשים עלינו יד או לזרוק לאוויר הערה מינית ומשפילה.
היום גם הגברים יודעים שאנחנו יכולות להסתדר בלעדיהם. המצב ההפוך לא תמיד נכון. לא בטוחה שזה עשה למישהו טוב. בטח לא לגברים האמיתיים שנותרו, הציידים, חובבי האתגרים והכיבושים, שמרגישים חסרי תועלת. אלה שמתבאסים שלקחו להם את התפקיד, אלה שמרימים גבה כשהיא אומרת "אני אגיע לבד, אל תבוא לאסוף אותי", ואותם הגברים שלא מבינים איך הם מוצאים את עצמם מתווכחים עם בחורה בסוף הדייט על תשלום החשבון. אותם גברים שמרגישים שהם חסרי יכולת, או לא מטופחים מספיק, מפני שבחרו לא לוותר על קווצת שיער על החזה ובמקלחת יש להם רק שמפו. אחד. לשיער רגיל.
כל עוד אתה יכול לעמוד ליד קוף ולהגיד "הוא יותר שעיר ממני", אל תוותר על אף שערה מגופך. כל עוד השמפו עושה את העבודה ואתה מריח טוב, אל תחליף אותו בצבא של חומרי ניקוי ומוצרים שאתה לא יודע להגות את השם שלהם. (דרך אגב - כשאתה ישן אצל בחורה והשמפו היחיד במקלחת הוא לשיער מתולתל, אל תפחד להשתמש בו. הוא לא באמת יעשה לך תלתלים..). כל עוד אתה עובד ומרוויח קצת, אל תיתן לבחורה לשלם על עצמה. אפילו אם היא מתעקשת. אסוף אותה מהבית, פתח לה את דלת המכונית, הושב אותה על הכסא בבר ותן לה את הכבוד המגיע לה.
תהיה גבר של פעם, כי זה מה שאני ושכמותי רוצות.
מתחת לכל התארים, העצמאות, החוזק, הביטחון העצמי, האיפור, החולצות המכופתרות, הבוטוקס, הסיליקון והמחטבים מסתתרת אשה. אשה של פעם.
טוקבק כדורבנות:
גברים צריכים נשים. נקודה.
נשים צריכות גברים. עוד נקודה.
שתי נקודות שיחד יוצרות "אחד" שמבטא את כל ההוויה האנושית. את הריגוש ההדדי, את התשוקה, את האירוטיקה, את המגע המעורר, את הלחישות העדינות באוזן. את מה שעושה את החיים האלה נעימים.
גברים יזמו מלחמות עולם בגלל נשים. ויש נשים שיקריבו הכל בשביל הגבר שלהן. למה? כי ככה בנוי העולם. ברוך השם.
וזה לא בגלל שצד אחד חלש יותר מהשני, חכם יותר מהשני, יפה יותר מהשני, עדין יותר מהשני או רך יותר (למרות שלכשעצמי, אני מעדיף את הרכות והעדינות ולא הנוקשות שבאשה).
וזה בגלל שאנחנו הגברים. אנחנו מסתכלים רק עליכן, צופים בגזרה (בכל סנטימטר מעוגל בה, שיהיה ברור!) חומדים את הגוף (כן, את הבשר, לגמרי) ומתרגשים מהמבט.
אתן מעמידות לנו את ה**ן, מגבירות לנו את פעימות הלב, משגעות לנו את השכל, משביתות לנו את ההגיון ושיקול הדעת. מסוגלות לגרום לנו להיכנס לאוטו בשתיים בלילה (כשאנחנו מתים מעייפות או בדיוק נרדמנו) ולנסוע אליכן כמו מטורפים כי אתן, בדיוק התקשרתן, ולחשתן שאתן, ממש, אבל ממש לא רוצות לישון הלילה לבד... ונורא רוצות להרגיש אותנו... ואנחנו באותו רגע, אבל באותו רגע ממש, כבר לא מסוגלים להתנגד לכלום, כי רק מהקול שלכן, שכחנו לגמרי מלישון ונעשינו חרמנים אש ולא מסוגלים לחשוב על שום דבר אחר...
כן, אתן. רק אתן. ככה זה. זה מה יש.
וזה בגלל שרק נשים (ויסלחו לי אוכלוסיית הגאים לגווניה) עושות לנו את זה. מה זה ה"זה"? זה ה"זה" וזהו זה.
ואל תשאלו למה ואיך. זה לא מעניין את אפ'חד. אתן חושבים שכשאני (וכל גבר אחר בריא בנפשו) רואה מישהי שמטריפה לו את השכל ואת החושים, הוא שואל למה? עושה ניתוח אנליטי של הדגימה הנשית שלפניו?
נשים, באמת, אולי תבינו כבר שאנחנו רוצים אתכן, חושקים בכן, אוהבים אתכן. ואנחנו לא רוצים לבד. כי הלבד" זה ריק ואף אחד לא רוצה להרגיש חלול. כי ה"לבד" זה פשוט לא נכון. ולא רק כי ככה כתוב ב"בראשית"..
ואני יודע שזה הדדי לגמרי. בטירוף. ואני מהמר על כל מה שיש לי, שאני צודק.
אז אולי תבינו כבר?
ואולי די כבר עם המניפולציות, המשחקים והצגות הגבורה למיניהן ?
תאמינו לי, אף אחד לא גיבור גדול כשזה מגיע ללב.
אז די עם כל השטויות הללו, עם כל המאמרים המשעממים הללו, עם השאלות של ומי מה ולמה ואיך לנצח את מי ולמה. תשאירו אותן לאקדמאים שישבו ויכתבו מאמרים, משעממים וארוכים, על מה זה ולמה אהבה. שיהיה להם ממה להתפרנס. גם הם צריכים להביא אוכל הבייתה.
ויאללה כבר, לכו עשו טוב הלילה האחד לשני...
--מ'
לפנייה לכתב/ת 
