במורד הגרון מתחלקת צעקה

הסיבה, לפחות על-פי הדיווחים בהוליווד, היא הכאוס שליווה את צילומי הסרט הנוכחי: המפיק בוב וויינסטין ביקש שינויים של הרגע האחרון בתסריט, התסריטאי קווין וויליאמסון כבר היה שקוע במחויבויות קודמות (מאז, אגב, השניים לא מדברים זה עם זה) והתוצאה, לפחות מבחינת קרייבן, היתה סצנות שמשתנות ומשוכתבות לילה לפני שהן מצטלמות.

אז איך לעזאזל קרייבן יכול להרשות לעצמו להגיד כאלו דברים בעוד הוא אמור לקדם את הסרט? כי המעמד שלו בתעשיית סרטי האימה לא שונה בהרבה מזה של סטיבן שפילברג בתעשיית הסרטים המיינסטרימית ועתירת האפקטים. אז אם שפילברג יכול לאנוס את אינדיאנה ג'ונס באכזריות, קרייבן יכול לבצע את זממו בחבר'ה בחלוקים השחורים והמסכה האמנותית.

ואם בא לו, הוא אפילו יכול להתלונן על זה אחר כך. רק תגידו תודה שהוא לא עושה את זה לפרדי קרוגר (במקרה שלו, כזכור, סמואל באייר הצעיר עשה זאת בשבילו).

תואר בסקרימינולוגיה

נקודת הפתיחה של העלילה, אחרי סצנת פתיחה די מייגעת (בניגוד גמור לסצנת הפתיחה המבריקה של הסרט הראשון), היא חזרתה של סידני פרסקוט (נב קמפבל, שלמקרה שתהיתם, נראית כאילו שמרו אותה בנפטלין מאז הסרט השלישי והיא כמובן עדיין מעצבנת לא פחות) לוודסבורו, עיירת הולדתה, לקראת יום השנה המי-יודע-כמה לרציחות המקוריות.

קוקס וארקט. חזרנו ונפרדנו

דיואי (דיוויד ארקט) בינתיים התמנה לשריף, וגייל (קורטני קוקס, שהקשר הזוגי שלה עם ארקט בעולם האמיתי מצא את מותו במהלך העבודה על הסרט, פחות או יותר) חווה משבר זוגיות גם על המסך ועסוקה בחיים משמימים בבית וניסיונות כושלים לחזור לכתיבה.  

עם חזרתה של סידני, למרבה ההפתעה, מתחדשות הרציחות – מה שמחזיר את הדמויות למסלול הקבוע שלהן: גייל מתעוררת מהתרדמת שלה ומנסה לחקור בעצמה את הסיפור; דיואי, בדרכו הפאתטית, מנסה להשתלט על העניינים בלעדיה, וסידני מקדישה את האנרגיות שלה לבעיטות חלושות ברוצח/ת/ים/ות, בזמן שהם מחסלים בערך את כל מי שעומד ברדיוס של עשרה מטרים ממנה.

מכאן הסרט תופס תאוצה וצובר גופות בקצב המתבקש. לפחות עד שהוא מתחיל לקרטע, איפשהו במערכה ה-2.5. 

"צעקה" - הדור הבא

האמת היא שלא לגמרי ברור מה בכלל הוביל להחלטה להפיח חיים חדשים במותג הזה - 11 שנה אחרי הסרט השלישי. אולי זה סוג של רטרו-ניינטיז, רק שבמקום לשמוע שירים של ד"ר אלבן, וויליאמסון וקרייבן החליטו לקאמבק את הבחינה האינטרוספקטיבית של החוקים המקובלים בז'אנר האימה, ובהמשך גם את האבולוציה שלהם.

ומה מתברר? שבדיוק כמו לשמוע את "Sing Hallelujah" בגלגלצ, גם הרקורסיה הבלתי נגמרת הזו של סרט-בתוך-סרט וקריצה-בתוך-קריצה נמאסת לפני סוף הסרט, או השיר.

שלא תבינו לא נכון: "צעקה 4" אינו סרט נורא בשום אופן. הוא בטוח עדיף על הפרק השלישי והמזעזע, ובסצנות הקצרות ששזורות בתסריט ברווחים שבין עשרות או מאות המחוות הפנים-קולנועיות (בין אם לסדרה עצמה או לסרטים אחרים), יש שם אפילו לא מעט רגעים מהנים, אחד מהם - סצנת התעללות עצמית ביזארית ומשעשעת - אפילו מהנה מאוד.

הרוצח במסכה. התגעגעתם?

הבעיה היא שמרוב התחכמויות ואמירות פסבדו-אינטלקטואליות על תעשיית סרטי האימה כראי לחברה, או לפחות לנוער, קל מאוד לשכוח מהקטעים המוצלחים בדרך החוצה מהאולם. לשם המחשה, יש שם למשל הקרנת פולחן של סצנת הפתיחה מהסרט השני (שהיא למעשה "העיבוד הקולנועי" לסצנת הפתיחה המקורית), או חקירה מעמיקה בסוגיה, האם שרשרת הרציחות המחודשת היא סיקוול או רימייק לרציחות המקוריות (ובעקבות כך דיון פילוסופי על האופן שבו המסקנה משנה את החוקים שעשויים לעזור להם לשרוד).

הצעקה האחרונה?

וויליאמסון טוען כי באמתחתו עוד שני רעיונות לסרטי המשך, אך הוא לא מתכוון לשבת ולהפוך אותם לתסריטים עד שיהיה ברור שהפרויקט מאושר (או במילים

אחרות, עד שהוא ובוב וויינסטין יעשו שולם). קרייבן, כאמור, כבר מהסס לפני שהוא מפזר הבטחות לגבי המשך עבודתו על המותג.

ההיסוס הזה של שני האנשים שהובילו את הסדרה עשוי להצדיק את עצמו בקופות – לא ברור מי הקהל שאמור להפוך את "צעקה 4", שהתרחק מהפן הבידורי והפך גיקי בהרבה מקודמיו, לשובר קופות בסדר הגודל שמצפים לו.

ואולי, המסלול שעברה הזוגיות בין ארקט לקוקס ("הכרנו בראשון, לא חיבבנו זה את זו בשני והתחתנו מיד לפני השלישי", סיפרה לא מזמן ל"אנטרטיינמנט וויקלי") עד לפרידה המצערת בסרט הרביעי, משיק גם לזה של סרטי "צעקה": בואו פשוט ניפרד כידידים. מבטיחים להשתדל לזכור רק את הימים הטובים ביחד, כל עוד תעזבו אותנו בשקט.