סרט דיוטי פרי

בדברי ימי הקולנוע הישראלי נדירים הם הסרטים שפשוט מבקשים לספר מעשיה רומנטית קלה כנוצה. הצורך, על פי רוב, להיות "רלוונטי" ולהגיד "משהו" גובר על הקסם הגלום בשלוש המילים, שהן בסיסו של הסיפור הקולנועי: "נער פוגש נערה". סרט הביכורים של דני מנקין, "ז'טאם איי לאב יו טרמינל" מביא בדיוק סיפור כזה.

מקורות ההשראה של מנקין (הסרט התיעודי "18 ק"ג של אהבה") הם צמד סרטי גיל ההתבגרות הפטפטניים של ריצ'רד לינקלייטר, "לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה", כשאת מקומן של וינה ופריז בסרט הראשון והשני בהתאמה, תופסת פה פראג.

בן (מוקי) הוא מוזיקאי צעיר ומבולבל שמחליט לנסוע באופן ספונטני אל חברתו האמריקאית בניו יורק ולהציע לה נישואין. הוא עולה על מטוס, אך מחמיץ את טיסת ההמשך בפראג. בשדה התעופה הוא פוגש את אמה (נרונה דה מסאדו קפלן), צעירה בריטית מקסימה ואסרטיבית, שפספסה אף היא את הטיסה ונאלצת כמוהו לבלות יממה בבירה הצ'כית. השניים מסתובבים יחד, ללא מטרה מוגדרת, ובעוד בן מנסה לשווא להשיג את האמריקאית הנ"ל בטלפון, הולך ונרקם משהו בינו לבין אמה שאינה טורחת כלל להסתיר את עניינה הרומנטי בו.

סרט שחלמתי על פראג

"ז'טאם" אינו מנסה להיות יותר ממה שהוא. סרטים מסוגו נשענים בעיקר על הכימיה שבין שני השחקנים המובילים, וכזו בהחלט נוצרת על הבד. איך יודעים? כאשר מתישהו במהלך הסרט אתה רוצה לראות את השניים האלה נשארים יחד בסופו. זה נשמע אולי הישג פעוט, אבל די הרבה דרמות וקומדיות רומנטיות מהעת האחרונה התקשו להשיג אפילו את המעט הזה.

יש משהו סטודנטיאלי בסרט, בהפקה הזריזה והזולה, בתסריט שאינו מבקש להמריא, בתחושה שלפנינו סרט שנעשה בשיטת "חבר מביא חבר". אבל "סטודנטיאלי" פירושו לא פעם "חן", וחן הוא הדבר הזה שיש לא מעט ממנו ב"ז'טאם". כך, למשל, סצינה מאולתרת שבה הגיבורים רוקדים ברחוב כשלפתע מצטרפים אליהם העוברים ושבים, היא רגע חביב להפליא, או אחרת שמתרחשת בחנות תכשיטים. זה אולי לא קולנוע גדול, אבל הסרט נעים כל עוד הוא נמשך.

כימיה על הסט וגם על המסך. מוקי וקפלן

"ז'טאם" (השם לקוח כמובן משירו של מאיר אריאל, שמתנגן על רקע הכותרות) מזכיר את "זרים" היפה של ארז תדמור וגיא נתיב, על ישראלי ופלסטינית הנפגשים ומתאהבים בברלין על רקע משחקי המונדיאל של 2006. אבל הסרט ההוא רק הדגיש את העובדה שפעם, עד לא מזמן למעשה, סיפורי האהבה בקולנוע הישראלי היו מלווים בפן פוליטי-אלגורי בלתי נמנע (ע"ע "סוף שבוע בתל אביב").

לא הכל עובד בסרט. סצינה שבה השניים מתארחים אצל דודתו של בן בפראג, שאינה יודעת מילה בעברית,

היא מאולצת ומיותרת בתכלית, והתחושה היא לעיתים שהסרט פשוט "קטן מדי", שזה ניסוח מעודן לסתמי. אבל ישנם בו כאמור לא מעט רגעים יפים, כאלה שנראים ספונטניים לגמרי, כולל סיום שמותיר אותך במפתיע עם טעם של עוד - ואלה מחפים על היעדרו המוחלט של עומק.

ולא פחות חשוב - "ז'טאם" הוא סנונית של קולנוע ישראלי עצמאי, שאינו מופק במסגרת הקרנות הממוסדות, ושהפצתו מצומצמת. נוכח כישלונם של סרטים דוגמת "ציון ואחיו", שבמרדף אחרי כספי הקרנות המקומיות והאירופאיות יצאה להם, תרתי משמע, הנשמה, משמח לראות שהקולנוע הישראלי מצמיח לו שוליים חיוניים, שבתוכם נעשים סרטים כמו זה.