התפטרתם בשביל עבודה אחרת? אתם אגואיסטים

בטורים הקודמים נעזרנו באתיקה של עמנואל קאנט, כדי לנתח את המוסריות של מס הכנסה. הפעם נעמיד את קאנט מול איש שונה לגמרי: אדם סמית', אבי הכלכלה המודרנית, ונבדוק את שני המודלים של החברה האנושית שהם מציעים.

מס הכנסה - בעד ונגד:

• מוסר ומיסוי: מדוע עלי לממן אנשים לא חרוצים?
• מי פראייר? מס הכנסה הוא מוסד לגיטימי
  

אגואיסטים חכמים

אחת הנקודות החשובות שמעלה אדם סמית', היא איפיון של בני האדם כאגואיסטים, שדואגים בראש ובראשונה לעצמם. כשאנחנו מכנים מישהו בשם "אגואיסט" אנחנו מתכוונים בדרך כלל להגיד עליו משהו שלילי. אבל סמית' לא יסכים איתנו. לדבריו, חברה שבה כל אחד דואג לעצמו ופועל על פי האינטרסים של עצמו תבטיח, בסיכומו של דבר, חברה טובה שבה טוב לכולם.

החברה של סמית' מורכבת מאנשים שרוצים למקסם את הרווחה שלהם. הם אגואיסטים, אבל דבר נוסף מאפיין אותם: הם רציונאליים, או במילים פילוסופיות, הם אגואיסטים נאורים. הם יודעים שגם לאחרים יש אינטרסים וצרכים לרווחה והם יודעים שגם האחרים רוצים למקסם אותם.

עכשיו קורה דבר מעניין. כל אדם הוא "אטום" נפרד בפני עצמו, ולכן יש לנו חברה המורכבת ממיליוני אטומים, שכל אחד מהם "מושך" את העניינים לכיוון הצרכים שלו ומה שטוב לו. לכאורה, זו צריכה להיות חברה מבולגנת ומוטרפת, עם קונפליקטים, מלחמות וכל רע שאפשר לדמיין. אבל המציאות שונה: יש סדר בבלגן והיגיון בטירוף הכללי. אפילו כמעט הרמוניה.

את ההרמוניה הזאת מסביר סמית' באמצעות מושג "היד הנעלמה", שהיא מטאפורה למנגנון מופשט שמארגן את כל הפרטים לחברה מתפקדת. מה שמחזיק את המנגנון הזה של היד הנעלמה הוא שיווי המשקל.

למה אין יותר מדי פועלים?

כדי לייצר בחברה של שוק חופשי, צריך בעל הון שישקיע בציוד, שיוכל לקנות חומר גלם ושיוכל לשלם משכורות. כמובן שצריכים גם פועלים שחייבים לעבוד כדי להתפרנס. כל האנשים האלה פועלים מתוך הצורך האגואיסטי שלהם: הם רוצים חיים ורווחה. לפי סמית' זה מספיק: הפועל לא עובד כי כופים עליו, אלא מכיוון שהעבודה משרתת אותו, וכך גם בעל ההון.

על פי סמית', תמיד יש מספיק פועלים כדי לשרת את הייצור בטווח הארוך, לא יותר מדי ולא פחות מדי. כך למשל, נדמיין מצב קטסטרופלי, של מגפה שבה מתו חצי מפועלי אנגליה. איך פועל מנגנון שיווי המשקל במקרה כזה?

לפי סמית', מכיוון שאין מספיק פועלים, הם יהפכו לסחורה נדירה, ועל סחורה כזו משלמים יותר כסף, כלומר הפועלים משתכרים שכר גבוה יותר. במצב כזה, הפועלים חיים ברווחה גבוהה במעט ממה שהיו רגילים לה, וילדיהם הקטנים מתים פחות מרעב וממחלות. אך כעבור עשר שנים מגיעים לשוק העבודה המוני פועלים קטנים, ובהתאם למודל של שיווי משקל - מחיר העבודה יירד. כששכר העבודה יורד - מתים יותר תינוקות, ואז שוב עולה שכר העבודה.

המשמעות היא, שהשכר נשחק בסביבה של "שכר טבעי" - פעם עולה, ופעם יורד ומווסת את צמיחת האוכלוסיה וצמיחת הייצור. באופן זה, כולם פועלים על פי האינטרסים שלהם - לחיות ולשרוד. הפועל משתמש בהון של בעל ההון כדי להשתכר, ובעל ההון משתמש בכוחו הפיזי של הפועל.

בני אדם הם לא גרביים

למרות שקאנט רואה את הדברים אחרת וההשוואה בינו לבין אדם סמית' היא בערבון מוגבל - הוא מציג מודל מוסרי שונה. קאנט שם לב שאנחנו נעזרים בבני אדם אחרים ואפילו משתמשים בהם. הוא חושב שזה טבעי: אתם משתמשים בי כדי להעשיר את הידע, ואני משתמש בכם כדי להתבטא ולהתפרנס.

עד כאן הכל בסדר - כל אחד מאיתנו הוא אמצעי בידי האחרים כדי להשיג דברים. ככה פועלת חברה. אבל זה לא מספיק. קאנט חושב שכל אדם צריך להפנים שהאדם שלידו הוא בדיוק כמוהו, בן אדם לעצמו. אנחנו צריכים להבין שהאיש שעומד מולנו הוא לא רק כלי לשימושינו, אלא גם אדם כמונו, עם צרכים ורצונות, שאיפות, פחדים ותקוות.

איך עושים דבר כזה בפועל? קאנט מציע לנו לבדוק כל מעשה שאנחנו רוצים לעשות בדרך תבונית, כדי לדעת אם הוא מתחשב באנושיותם של חברינו. לשם כך הוא פיתח תרגיל מחשבתי, שבודק האם מה שאנחנו רוצים לעשות הוא דבר שמשרת רק אותנו ומשתמש באנשים סביבינו, או שהוא רואה אותם כבני אדם כמונו:

נניח שאני רוצה להעלים מס - מה שאני צריך לשאול את עצמי הוא האם הייתי רוצה שכולם יעלימו מס. התשובה היא כנראה שלא, כי אילו כולם היו מעלימים - לא היה כסף בקופת המדינה כדי לספק לי את השירותים שאני צורך: ביוב, כבישים, חינוך וביטחון.

מה שאני באמת רוצה כשאני מעלים מס, הוא שאני לא אשלם אבל שאחרים כן ישלמו, כלומר אני רוצה לנצל אחרים ולהשתמש בהם כדי לדאוג לעצמי, וזה לא ראוי. בעל ההון ששוכר פועלים ומפטר בהתאם לצורך אינו מוסרי, אבל גם הפועל שעוזב כשמצא עבודה אחרת אינו מוסרי. אף אחד מהם לא מתחשב באנושיותו של השני.

מודל חברתי אוטופי

החברה שקאנט מדמיין שונה מהחברה של אדם סמית'. קאנט מדבר על "ממלכת תכליות", כלומר על חברה שבה כל אדם יפעל באופן מוסרי ויבין שהאדם שנמצא לידו אינו רק כלי לתועלתו, אלא תכלית בשביל עצמו: אדם שלם, כמוני וכמוכם.

אבל החברה הזאת לא קיימת במציאות שלנו. המציאות של השוק החופשי היא מציאות של שימוש באנשים: העובד עובד, משתכר ומפוטר, והמנהל מנהל, וגם הוא עלול להזרק. המערכת כולה מבוססת על שימוש הדדי בלבד.

למרות שההשוואה בין סמית' לקאנט אינה הוגנת ואפילו צדקנית, עולה השאלה - האם השוק החופשי הוא לא מוסרי? האם ראוי להשוות את המודל האוטופי והמנותק מאילוצים של קאנט, למודל הפועל של אדם סמית', המאפשר לחברה לנוע?

האם אפשר באמת לנהל חברה גלובלית בת מיליארדי בני אדם ללא מנגנון של שימוש הדדי? ואולי הפתרון הוא קהילות קטנות שבהן תתאפשר פעילות כלכלית מוסרית? אבל איך יתפקד העולם עם מאות מיליוני קהילות כאלה? האם הן לא תשתמשנה האחת בשניה? תרגיל מחשבה לעיונכם.

ד"ר אושי שהם-קראוס הוא סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף - על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com