"הפרקליטה": גזר דין שעמום לצופים
בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי, על צעירה שמקדישה את חייה כדי להפוך לעורכת דין ולזכות את אחיה שיושב בכלא, יש חומרים מוסריים וגם סוחטי דמעות. אבל בדרך משהו מתפקשש
הילרי סוונק יודעת לשחק, והיא אף מתהדרת בשני אוסקרים על כך, מ"מיליון דולר בייבי" ו"בנים אינם בוכים". סאם רוקוול לא זכה באוסקר מעולם, אבל גם הוא בעל כישורי משחק מרשימים. ב"הפרקליטה" השניים מגלמים אח ואחות, קני ובטי אן, שקשורים זה לזו כמו שרק ילדים לאם מזניחה ולא מתפקדת יכולים להיקשר.
הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי, עוקב אחר המשבר הפוקד אותם, כאשר קני מורשע ונידון למאסר לכל החיים ללא אפשרות חנינה, על רצח שלא ביצע. מתוך אי הצדק המשווע שנעשה לאחיה, בטי אן לוקחת על עצמה את תפקיד המושיעה ששמה את אחיה לפני עצמה, משלימה לימודים תיכוניים, נרשמת ללימודי משפטים ונגד כל הסיכויים הופכת לעורכת דין, כדי למצוא דרך לזכות את אחיה.
את הסרט ביים טוני גולדווין, שחקן שהוא גם במאי, שהתארח בלא מעט סדרות, ביניהן "דקסטר" ו"ישנן בנות". את התסריט כתבה פמלה גריי, ששיתפה עם גולדווין פעולה בעבר בסרט הרומנטי "A Walk on the Moon". למרות, ואולי בגלל שהתסריט עוסק בנושא חשוב ורציני, הוא לא מצליח לאזן בין הדרמה המשפחתית והאישית של הדמויות, לבין קטעים שכמו לקוחים מדרמות משטרה ומשפט טלוויזיוניות, והתוצאה היא ערבוב לא מוצדק.
המתח מתפרק מחוץ למסך
עלילת הסרט מתקדמת רוב הזמן בקו ישר, עם דילוגים גדולים לאורך 18 השנים שבהן לוקח לבטי אן להפוך לעורכת דין ולנסות לזכות את אחיה, כשמדי פעם שוברות את הקו סצנות מעברם של קני ובטי אן כילדים. הרגעים שאמורים להיות מרגשים, מצמררים אפילו באירוניה שלהם לעומת מצבו העגום ואי הצדק שנעשה עם קני כיום, מתגלים כפשטניים, וצפויים מדי.
רובה של העלילה ידוע מראש, והיות ומדובר בסיפור אמיתי, כל צופה פוטנציאלי שיקרא את תקציר הסרט יידע איך הוא מתחיל, מה יקרה לגיבורה שלו בדרך, היינו שיהיה לה קשה, היא תתגרש ויחסיה עם ילדיה יתערערו, אבל תצליח להיות עורכת דין. משם קל להבין גם איך הסרט יסתיים.
בסרטים מסוג זה, נדרשות דקויות ומורכבויות ברמת התסריט והבימוי שישאירו את הצופים מרותקים ולא מפוהקים, אך "הפרקליטה" מתקשה לספק את הסחורה. משהו מאופק מדי במסירה של המצב הנפשי של הדמויות הראשיות רוב הזמן, כאילו התסריט נכתב מתוך פחד להפוך למלודרמה רגשנית נוסח הולמרק, אך בדרך גם נקודות שיכלו ללחוץ לצופים בטוב טעם על בלוטות הרגש התמסמסו ונעלמו.
למעט כמה סצנות בודדות שכן עובדות בין קני לבטי אן, בעיקר בזכות משחקם של רוקוול וסוונק, לרוב המצבים הקשים בהם שניהם נתונים לא מוצגים לנו, אלא מדווחים, באופן כמעט לקוני. אנחנו רואים שנישואיה של בטי אן עולים על שרטון, שהיא מפחדת שתנשור מהלימודים ושהיא על סף התמוטטות עצבים, אבל המתח מתפרק מחוץ למסך כמעט בכל פעם.
לרגעים בודדים היא כן מצליחה לגעת. סוונק כאחות מסורה
וכשאנחנו כן נחשפים לרגשותיה של בטי אן, הם מתגלים בסצנות צפויות, שבהן הסרט נופל למלכודת הקלישאות שממנה ניסה להימנע. אין גוון אפור ב"הפרקליטה": או שהדמויות פועלות כמו בדרמה משפטית טכנית ומאופקת, או שהן מדקלמות, כמעט באותה לקוניות, משפטים סוחטי דמעות לכאורה ממלודרמות משפחתיות כמו "אני לא רוצה להיות גרועה כמו אמא שלי", שלא מוסיפות דבר.
גם השחקניות בתפקידי המשנה, מיני דרייבר כחברה של בטי אן, מליסה ליאו שחוזרת לתפקיד בלשית (גם אם במדים הפעם) ומעלה געגועים לדמותה מ"רצח מאדום לשחור" וג'ולייט לואיס כעדה שיכורה ושבורת שיניים, נשמעות כאילו השמיטו שורות מפתח מהדיאלוג שהן מנהלות עם בטי אן. בנוסף, העובדה שהסרט לא מאפשר ייצוג של הקורבן לפשע שקני לא ביצע, בין אם על ידי חברים או קרובי משפחה, היא מובנת, אבל אולי היתה מוסיפה למורכבות ולעניין שחסר בו לו היתה.
הסרט מתאר 18 שנים ארוכות, אבל כשרוב הרגעים המרגשים והחזקים הושמטו מהן, הסרט לא מרגיש קצר מדי, להפך: כובד השנים רובץ היטב על כסאות הצופים. "הפרקליטה" מפתח קצת קצב ועניין רק במהלך השליש האחרון, עם התפתחויות שמגיעות מאוחר מדי, כמעט כמו תפקודה של מערכת המשפט האמריקנית.
לפנייה לכתב/ת 
