Alice Madness Returns: מדמם

מעטים הם המשחקים שמצליחים למשוך את השחקן במלואו אל תוך העולם שלהם, כל-כך עמוק שהוא יתקשה להשתחרר מהרשמים שאותו עולם יותיר בו. מאוד קיוויתי ש-Alice: Madness Returns יהיה אחד המשחקים האלה. זה משחק שהיה לו כל הפוטנציאל להפוך לחוויה מיוחדת במינה, ליצירת אמנות פרי דמיונם הפראי של יוצריו. ואכן, עולם המשחק של אליס מעוצב כיד הדמיון הטובה, מלא מוזרויות ונופים מרהיבים שהייתי חייב לעצור כדי להתבונן בהם בנחת. אלא שכל הדמיון הזה נשאר ברקע ולא מתעורר לחיים או משתתף במשחק. ארץ הפלאות ההרוסה נותרת לאורך המשחק תפאורה יפה בקדרותה ותו לא, כאילו הלכתי במסדרון שקירותיו מצופים בטפטים מושכי עין.

פלא פוסט טראומטי

Alice המקורי, מתחילת העשור הקודם, הכיר אותנו לאליס פוסט-טראומטית, המאושפזת בבית מחסה לאחר שבית הוריה נשרף והיא נמלטה ממנו כניצולה היחידה. במר עליה גורלה נסוגה אליס אל תוך עולם הדמיון של ארץ הפלאות, ומגלה שגם הוא לא נמלט מהאסון ללא צלקות קשות שהפכו את המקום, הכאוטי גם בזמנים טובים, למלכודת מוות של ממש. אליס אמנם מנצחת בסוף המשחק את מלכת הלבבות, שמייצגת את ההרס בעולמה הפנימי, אבל, כמו שנגלה בהמשך, זה לא מספיק כדי לאפשר לה לחיות בשלום עם העבר.

אנחנו לא יודעים מה קורה פה, אבל זה מגניב. מתוך המשחק

אנחנו כמה שנים טובות אחרי אירועי המשחק הראשון. אליס שוחררה למוסד טיפולי פתוח יותר בלונדון, אבל אף אחד בעולם החיצוני הזה לא מבין אותה, ובוודאי לא הפסיכואנליטיקן בגרוש שמתיימר לרפא אותה. בחוסר יכולת לבנות לעצמה חיים חדשים רודפים אחריה הזכרונות הטראומטיים, וככל שהיא נאבקת בהם יותר כך מתגברים הסיוטים וחוסר היציבות בארץ הפלאות, שהולכת וקורסת לתוך עצמה. אפילו המשמר המלכותי של מלכת הלבבות, חיילי הקלפים, הפכו לאל-מתים. אליס צריכה להציל את ארץ הפלאות על מנת להציל את עצמה מלשקוע לחלוטין בכאב העבר ובטירוף. 

רובכם ודאי שמעתם וריאציה על המשפט הזה מתישהו. דמותה של אליס, שהיא באופן פרדוקסלי דווקא היצור השפוי היחיד במשחק, מצטיירת כשברירית ועדינה אך בעלת כוחות נפשיים עצומים. היא מונפשת בצורה מושלמת, בעיקר עם תמיכה ב-PhysX, שמאפשרת לבגדיה ולשערה לנוע באופן משכנע מסביבה. מה שכן, היו חסרים לי בה הרגשות החזקים שהייתי מצפה להם מהטירוף, הסדקים בקירות שדרכם יגיעו, משתוללים, השדים הפנימיים שלה. זו כנראה בחירה של המפתחים, שהחליטו שכל הטירוף של אליס יוצג כחיצוני לה והיא עצמה תיוותר קרובה לאותו יצור טהור, הילדה הספרותית, אבל זו בחירה לא נועזת שבהחלט לא מצאה חן בעיניי.

שאר הדמויות בהן תתקלו בארץ הפלאות, הן הידידותיות והן הפחות, דווקא כן מעוצבות ומתנהגות על סף תהום הטירוף, ונותנות לכם להבין שהעולם נמצא בתהליך התרסקות מתקדם. הן שבורות, חסרות רוח חיים ונאבקות בכל כוחן רק כדי לנשום את נשימתן הבאה.

ארץ הפלאות דרך ארון הבגדים

בנוסף לפלטפורמות מעופפות תמצאו גם סודות ומעברים חבויים בעולם המשחק. המשחק לכאורה מעודד אתכם לחקור, אבל ברגע שתתחילו להתעמק בו אתם צפויים לאכזבה. כמות התוכן וההפתעות שהוא מחביא בתוכו היא הרבה יותר קטנה מהתחושה שהוא יוצר, עם קללת הקירות בלתי-נראים הידועה שחוסמת את הגישה לכל מקום שהוא מעט לצידי השביל המתוכנן.

מרכיב נוסף בתערובת הוא מבחר של מיני-משחקים ופאזלים שמפוזרים די באקראי בעולם המשחק. אלה עוזרים לגיוון משחקיות הפלטפורמה הפשוטה, אבל נמשכים יותר מדי זמן, לא מאתגרים ולא מהנים מספיק על מנת להעלות את רמת הסיפוק שתחושו. בחלקם אליס תחליק במגלשות עצומות בעודה מתחמקת ממכשולים בדרך, באחרים היא תברח מיצורים מפחידים על מסלול קבוע מראש... ותתחמק ממכשולים בדרך. מפעם לפעם תצטרכו למשוך בידית או להזדחל בחור קטן בצורת מנעול – אבל התבנית של הפעילויות האלה לא משתנה, וזו אחת הבעיות החמורות ביותר של המשחק – הוא פשוט נשאר בדיוק אותו דבר מתחילתו ועד סופו. בעבור משחק שהנושא שלו הוא טירוף, Madness Returns הוא סדיר ועקבי כמו שעון (אבל אולי לא השעון של הארנב).

פיצוץ בשעת התה

נשקים לטווח ארוך יותר כוללים את מגרסת הפלפל, מעין רובה אוטומטי שמתחמם עם השימוש, ומשגר ספלי התה המתפוצצים, אפקטיבי במיוחד לדילול קבוצות אויבים לפני שהן סוגרות טווח.

גם כאן המשחק מקבל נקודות על ניסיון לגוון את האקשן, בכך שהוא מכריח אתכם לעבור מנשק לנשק כדי לנצל את נקודות התורפה של כל אויב. יצורים קלילים וקופצניים, למשל, יכולים להתחמק בקלות מירי הפלפל, אבל הסכין תגמור אותם מייד. אוייבים חזקים ומסורבלים יותר תצטרכו להרוג באמצעות משגר ספלי התה, כי באמת שלא כדאי לכם להימצא בקרבה אליהם. אלא מה? אין יותר מדי עומק למערכת הנשק, ומהר מאוד תלמדו את כל השטיקים והמשחק שוב יהפוך להיות מונוטוני.

את כל הנשקים אפשר לשדרג באמצעות מטבע בצורת שיניים אותן תאספו במהלך השלבים. השדרוגים יקנו לנשקים יותר כח תקיפה וקומבואים ארוכים יותר, אבל לא ישנו את דרך השימוש בהם מהותית.

ערפול נפשי

תנועותיה של אליס, כפי שכבר צויין, מונפשות בצורה מושלמת, וגם משתלבות נהדר זו בזו והופכות את הגיבורה לדמות שרוקדת לה בקלילות על פני העולם. סביבות המשחק צבעוניות ומעניינות, אם כי ככל שתתמקדו בפרטים הקטנים תגלו חוסר שלמות ועיגול פינות. הבעות הפנים של הדמויות, כדוגמה, מסתכמות בכחמש הבעות שונות והטקסטורות של כל דבר בעולם המשחק פרט לדמותה של אליס קמצניות בפרטים, ואלה כן דברים שיכולים לקפוץ לעין בזמן משחק ולפגוע בסך החוויה הוויזואלית.

דברים נוספים שקופצים בזמן משחק הם טקסטורות ואובייקטים שלמים שמופיעים ונעלמים משדה הראיה. אמנם מדובר תמיד בתפאורה אחורית, מקומות או חפצים שאין לכם שום אינטרקציה איתם והם לא משפיעים בכלל על המשחקיות, אך אי יציבות זו שוב גורעת מהחוויה הכללית ומאמינות העולם השרוט של אליס.

טענת אי-שפיות

יאהבו: מעריצי המשחק המקורי, מי שמחפש משחק עם סגנון אמנותי מיוחד.

ישנאו: מי שמחפש את הניצוץ הגאוני שבטירוף.