כותרת ראשית מביכה: תרבות בריטית של האזנות

הצהובון הבריטי "ניוז אוף דה וורלד" נפח את נשמתו בעקבות פרשת האזנות הסתר, אך איל התקשורת רופרט מרדוק אינו קופא על השמרים וגם אינו מוותר על השוק: תאגיד המדיה "ניוז-קורפ" הודיע אמש (יום ה') כי הצהובון "סאן", אחיו של ניוז אוף דה וורלד הפועל בימי חול בלבד, ירחיב את עבודתו גם לסופי שבוע וימלא את הוואקום שהותיר הצהובון שנסגר. מהדורת סוף השבוע החדשה תיקרא "סאנדי סאן".

בראיון טלוויזיוני גיבה בנו של מרדוק, ג'יימס, את עורכת ניוז אוף דה וורלד לשעבר ובכירת ניוז-קורפ בהווה, רבקה ברוקס, הנמצאת בלב הקלחת וחשודה כמי שידעה והובילה את "תרבות ההאזנות" בצהובון. "אני מרוצה מעבודה של רבקה, מהמנהיגות שלה ומערכי האתיקה שהפגינה לאורך הקריירה שלה. אני משוכנע שהשארתה בצמרת החברה היא הדבר הנכון", אמר מרדוק הבן.

סגירתו של ניוז אוף דה וורלד באה בשיאו של גל חדש של דיווחים וחשיפות אודות שיטות העבודה המפוקפקות של העיתון. החשד כי הצהובון מנהל "תרבות האזנות" ענפה איננו חדש בבריטניה, אך במרבית המקרים הוא נבלע וטושטש בתוך הקרב הפולשני שמתנהל ממילא בין הצהובונים על ידיעות בלעדיות. בקרב הזה איש אינו חסין מפני כותרת ראשית מביכה: לא שחקנים וסלבריטאים, לא פוליטיקאים ובוודאי שלא בית המלוכה.

הקש ששבר את גב הגמל הגיע השבוע, אחרי שהתברר כי ההאזנות שיבשו את חקירת הרצח של מילי דאולר, נערה בת 13 שנעלמה ב-2002, וכי הדבר הפיל בפח את המשטרה והוביל את הוריה לחשוב כי ייתכן שהיא עדיין בחיים. מאז החשיפה הזו בריטניה כמרקחה. רשת המזון "טסקו" וענקית המדיה "וירג'ין" הודיעו כי הן שוקלות חרם מפרסמים ואליהן הצטרפו חברות נוספות. משטרת לונדון פרסמה הערכה לפיה הצהובון פגע ביותר מ-4,000 בני אדם והאזין גם למשפחות שיקיריהן נרצחו בפיגועים, בהם הפיגוע ברכבת התחתית של לונדון ב-2005. היום התפרסמו דיווחים על כך שניוז אוף דה וורלד חשוד גם במתן שוחד לשוטרים.

השיקול לסגירה: רכישת רשת "סקאיי"

לא בכל 168 שנות קיומו היה ניוז אוף דה וורלד צהובון. היו שנים ארוכות שבהן היה מדובר בעיתון רציני ומכובד המייצג את המיינסטרים הבריטי, עד שב-1969 הגיע אליו מרדוק. "כשמרדוק קנה את העיתון הוא הושיב מומחים שיבדקו איפה יש פוטנציאל להרחבת התפוצה והם הגדירו את ה'וורקינג קלאס' ואת ה'לואוור וורקינג קלאס' כקהל יעד - זה הצליח. מרדוק ואנשיו ידעו להתחבר מצוין לעולם התוכן והשפה שמתאימים לשכבה החברתית הזו", מסביר ד"ר רפי מן, מרצה במרכז האוניברסיטאי אריאל וחבר מערכת "העין השביעית".

לדבריו, "אין ספק שמה שניוז אוף דה וורלד עשה הוא שערורייה מכל נקודת מבט. כמובן שזה מנוגד לחלוטין לאתיקה העיתונאית אבל זו גם עבירה פלילית, כיוון שמדובר בהאזנת סתר וחדירה חמורה לפרטיות. שום עיתון שמכבד את עצמו לא היה מעיז לעשות דבר כזה".

הקלישאה אומרת שהמטרה מקדשת את האמצעים. במקרה של ניוז אוף דה וורלד היא הוכיחה את עצמה מעל לכל ספק. תפוצתו של הצהובון הגיעה בעבר ל-5 מיליון עותקים וגם כיום, למרות שקיעתה של העיתונות המודפסת, הוא מוכר כ-2.8 מיליון עותקים מדי שבוע, ומצליח להשאיר את העיתונות הממוסדת הרבה מאחור. אז מה בכל זאת הוביל את מרדוק להחליט על מהלך כל-כך קיצוני בניסיון להרגיע את הרוחות סביב עיתונו הסורר?

"המטרה של מרדוק היא להיות השחקן התקשורתי הגדול ביותר בעולם. הוא הבעלים של 'וול סטריט ג'ורנל' ושל רשת 'פוקס' בעלת הקו השמרני. סגירת ניוז אוף דה וורלד מבחינתו היא 'לוותר על עצם אחת' במסע הציד הגדול", מסביר מן. "ממש בימים אלה צריכה להתקבל בבריטניה ההחלטה אם לאפשר לו לקנות את המניות של רשת סקיי. להערכתי, מרדוק סגר את ניוז אוף דה וורלד כדי שהנטל הציבורי והמשפטי שכרוך בהתנהלות של הצהובון הזה לא יפריע לו להשתלט על סקיי. הוא רצה למנוע את טרפוד העסקה".

וורקינג קלאס הירו

השתייכותו של מרדוק לאגף השמרני התבטאה לאורך השנים גם באופיו של ניוז אוף דה וורלד. למעשה, למעט מערכת הבחירות ב-1997 אז תמך בטוני בלייר מהלייבור, התייצב תמיד הצהובון של מרדוק לצד המפלגה השמרנית. כך היה גם במערכת הבחירות האחרונה שהעלתה את דיוויד קמרון לשלטון. מסיבה זו רבים במערכת הפוליטית בבריטניה מפנים את חצי הביקורת בפרשת ההאזנות אל קמרון עצמו. בווסטמינסטר יש רבים שסבורים שלחץ פוליטי הוא זה שהוביל את המשטרה "לא לחפור" יותר מדי בפרשה. היטב לבטא את הביקורת הזו השחקן יו גרנט, שבראיון ל-BBC שלשום טען כי ממשלות בריטניה מעלימות עין בשיטתיות מהאזנות כיוון שהן נזקקות לתמיכתו של מרדוק.

מן מסתייג מהטענה שהטיפול בתרבות ההאזנות טואטאה מתחת לשטיח, אך מסכים כי ככל הנראה מדובר בתופעה ממוסדת בצהובונים הבריטיים בכלל, ובניוז אוף דה וורלד בפרט.

 "ב-2006 כשהתעורר חשד שכתב שלהם האזין למשיבונים של הנסיכים הארי וויליאם כדי להוציא מידע על משפחת המלוכה, נפתחה חקירה ובסיומה נשלחו לכלא הכתב לענייני בית המלוכה והחוקר הפרטי שסייע לו. גם אנדי קולסון (ראש מערך ההסברה בדאונינג 10 לשעבר ומי שהיה עורך ניוז אוף דה וורלד בעבר) נאלץ לבסוף להתפטר בגלל המבוכה שנגרמה לקמרון", הוא אומר.

"אין ספק שההאזנות היו משהו נפוץ מאוד בעיתון וכמעט בטוח שרבקה ברוקס והדרגים הבכירים ידעו על זה. הטענה שלהם היתה שגם עיתונים אחרים משתמשים בשיטה הזו. באחד התחקירים שפורסמו בעניין בעבר נאמר אפילו שעיתונאים היו מוחקים הודעות מטלפונים ניידים של סלבריטאים כדי שכתבים מתחרים, שפורצים אף הם למכשירים, לא יגיעו למידע".

אז איך קורה שדווקא בממלכת הנימוס, הפוליטיקלי קורקט והגינונים ששמה בריטניה, מתפתחת עיתונות קיצונית כל-כך שמסגלת לעצמה מנהגים ויכולות שלא היו מביישים ארגוני ביון? מן סבור שהתשובה טמונה בנקודת ההשקפה שלנו על הציבור הבריטי. "כשאנחנו מסתכלים על הבריטים אנו תמיד רואים את הצדדים הייצוגיים: בית הלורדים, הפרלמנט, הטקסיות המסורתית. אבל יש גם בריטניה אחרת - זו של העשירונים התחתונים ושל האנשים העובדים. הכוח של ניוז אוף דה וורלד לא נבע רק מתמונות עירום, אלא ביכולת שלו להתחבר לסיפורים שמעניינים את הציבור שקורא אותו. הוא הציב פשע, רכילות, סקס, ספורט וסיפורים על בית המלוכה בחזית והגיש אותם בשפה עממית. התחרותיות האדירה פיתחה אצלו גם צד אפל, וזה חצה הרבה מעבר לקו האדום הפלילי".