מונית במדגסקר: למה תשעה נוסעים? אפשר 24
אז מה אם אין סטארטר, הדלת נתלשת בנסיעה, והישבן מטוגן בחום המנוע? האופניים קשורים היטב על הגג, והנהג מחליק שטרות לשוטר. כמה טוב בסוף לצאת מהקופסא. פרק חמישי
חלום הילדות של צדוק יחזקאלי - להביט בגלובוס ולבחור באקראי נקודה להגיע אליה, התגשם רק לאחר שיקום ארוך מהפציעה שכמעט הביאה למותו באותו קיץ של 2008 בגאורגיה. אחרי שחצה את הכפרים הנידחים בצפון לאוס על אופניו - נמשך המסע המפרך במדגסקר. בפרקים הקודמים של היומן התחרו צדוק וחברתו נועה ארנון במרוץ אופניים שהזדמן בדרכם, וחוו רגעי משבר ברכיבה של 1,000 ק"מ. הנה המשך יומן המסע האישי.
זה היה יום ה-taxi brousse. מפגש ראשון עם כלי תחבורה סהרורי לגמרי, מופרך ומטורף שמציג בתמונת מיקרו הכי צבעונית את פרופיל החיים במדינת עולם שלישי. זו הפעם הראשונה שאנחנו נזקקים לדילוג ממונע.
קפיצה של 100 קילומטר כדי שנוכל להגיע לפני עלטה למלון, או משהו שמתקרב להגדרה הזו (מקלחת בדלי מים, וגנרטור צמוד שמטרטר את שנתך).
ולא, אין מצב שנעז לעלות עם האופניים על כביש מלגזי כלשהו אחרי שהשמש מסתלקת לה בשעה מוקדמת מדי של אחה"צ. גם באמצע היום אני מוצא את עצמי מהרהר שמא המשאית שאת שאונה המהדהד אני שומע מאחורי, עומדת לסמן את קיצם המוקדם של חיי. לעתים יותר מדי קרובות, מספיק רוחבה הקמצני עד זוועה של דרך המלך במדגסקר למכונית אחת, אולי גם לעגלה רתומה לבהמה מזדמנת. אופניים? מוטב שתעוף מהכביש או תתפלל.
הילד לא למכירה. חיי מסחר שוקקים בתחנת היציאה של המוניות
(צילומים: צדוק יחזקאלי)
בהיעדר אפשרויות אחרות, נחשפנו להופעת אורח כמו בפרודיה פרועה על "מונית שירות" להמצאה המקומית - ה-Taxi brouss. שמה של המכונה הוא למעשה עיוות מוזר של bush או סבך פרוע. במחשבה שנייה, זו הגדרה מאד מדויקת לוואן היפני המסכן הזה שהפך בעל כורחו לכלי התחבורה הפרוע, המבורדק, העמוס, המענה, והכי לא בטוח שהסיע אותי אי פעם.
ברוכים הבאים לתחנה המרכזית
זה מתחיל בתחנה. ה"תחנה המרכזית" של הטקסי-ברוסים הוא מגרש עפר בעיירה, המהווה מוקד אנדרלמוסיה אינסופי. דומה שכל החיים בעיר מתנקזים לתוך המגרש הזה. היכן שהטקסי-ברוסים מגיעים, פורחים החיים. במאורות קטנטנות שכתליהן מפוחמים מגישים אוכל מהיר,
הרוכלים מוכרים עוגיות מטוגנות, כלשצידם מיני טיפוסים שמנסים להרוויח כמה מעות מהנוסעים המסכנים שצריכים להשתמש בשירותים של המפלצת הקטנה והפרועה הזו.
במדינה מערבית אין מצב שהמונית שלנו - מאזדה בת 20 שנה שנראית כבת 50 - היתה זוכה לנסוע אפילו מטר אחד. כאן, לעומת זאת, היא תעבור 100 קילומטרים כשאנחנו בתוכה. לפני שנים ארוכות כאמור יצאה הקופסא הלבנה הזו מפס הייצור של מאזדה, וכשחיברו את חלקיה יחדיו היא היתה אמורה להיות מיני וואן קטן. אלא שהיום - ולמעשה מאז שהיא נחתה באי הזה - היא הפכה לאוטובוס. או מיני אוטובוס.
הטקסי-ברוס. קופסה לבנה וחבוטה - וגיבורת היום
זו לא הגזמה דמיונית, אלא עניין של מספרים פשוטים. במקור היו אמורים להכנס לתוכה תשעה נוסעים, אלא שבגירסה המלגזית שלה, ובדרך שעולה על כל דימיון - נדחסנו לתוך הקופסא הזו 22 בני אדם חיים ונושמים, לא כולל הנהג והעוזר שלו.
כלומר 24 בני אדם.
ספרתי שלוש פעמים, ואני עדיין לא מאמין שאני כותב את זה.
סטארטר? בשביל זה יש ירידות
אפילו הספירה לא היתה פשוטה, מפני שבשל הצפיפות - לא הצלחתי לראות תחילה ארבעה או חמישה מהנוסעים. הם היו דחוקים ודחוסים מחוץ לטווח העין שלי. אה, והיה עוד עניין פעוט: הקופסא לא היתה מצויידת במערכת התנעה. ייתכן שפעם היה לה סטארטר. לא עוד.
נראה צפוף? כך זה היה עוד לפני עליית הנוסעים הסמויים
החיסרון המכאני הפעוט התגלה לי רק לאחר ששמתי לב שהנהג מכבה את המנוע רק שהוא משוכנע שישנה ירידה קטנטנה לפניו. בכל מצב אחר, המנוע נשאר לזהם את הסביבה ולחמם לי ולנועה את התחת. זאת בשל העובדה הפשוטה ששני הלבנים זכו למושבי הכבוד ליד הנהג - בתוספת תשלום כמובן - ומצאו את עצמם יושבים גם על המנוע הלוהט ממאמץ.
האחוריים הצלויים שלנו זכו להפוגות בכל פעם שהנהג נאלץ להוסיף שמן או לחלץ איזה כלי עבודה. כך היה כאשר הנהג נזעק להשיב למקומה את דלת ההזזה של הקופסא שאשכרה נתלשה במהלך הנסיעה. או אז זכינו לכמה רגעי חסד והתבקשנו בנימוס לעזוב את הקופסא ולעמוד בצד.
המחוג שנסע רחוק מדי
כנראה שבאמת הצלחנו לעבור בסופו של דבר את 100 הק"מ הדרושים. קשה לומר באיזו מהירות כי המחוג בשלוח המחוונים כבר מזמן לא הגיע לעבודה. למעשה, הדבר היחיד שעוד עבד היה השעון - שהראה את השעה המדוייקת פעמיים. פעם ביום ופעם בלילה...
למרות שמחט המהירות נחה כאמור על משכבה בשלום, יכולתי להעריך שלפחות בעליות, אנחנו היינו עוקפים את הדבר הזה די בקלות אם היינו רוכבים על אופנינו. אבל אלה נחו על הגג, קשורים היטב ומרופדים במעיל של עוזר הנהג, אחרי שהסברתי עד כמה חשוב לי שהן יגיעו שלמות ותקינות. תמורת בונוס כספי בשווי מרקיע שחקים של דולר אחד העניק אותו עוזר נהג טיפול מסור לאופניים. שני הצדדים בעיסקה יצאו מרוצים.
בונוס כספי - וטיפול מסור לאופניים
רק בסוף המסע הבנתי שהדרישה לטיפול מיוחד היתה מיותרת, שכן במצבה של המאזדה הספציפית הזו - שדומה לכל אחיותיה כאן - לא היה חשש, כי ממילא לא התאפשרה נהיגה פרועה מדי. הקופסא נראתה לפתע הרבה פחות עמידה לתלאות הדרך מאשר האופניים שלי.
יצאנו בדיוק בזמן. ושוב. ושוב
יצאנו לדרך בדיוק בזמן. למזלנו היינו שני הנוסעים האחרונים ובכך מילאנו את מכסת הדוחק האפשרית בקופסא. גם כאן לא זזים עד שהמונית מלאה - בדיוק כפי שקורה במוניות השירות שיוצאות אצלנו מרחוב יפו בירושלים לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
גם למונח "לצאת בזמן" יש גירסה מלגזית. יצאנו לדרך ב-12:00 בדיוק. ואחר כך שוב ב-12:15. ואז שוב עשר דקות מאוחר יותר. ועוד רבע שעה.
כמעט כל שש היציאות לדרך שספרתי נעשו מאותה נקודה, או ברדיוס של 500 מטרים ממנה. למה זה קרה? תחילה יצאנו לדרך בכיוון ההפוך - ואז התברר שבעצם נסענו למלא דלק. חזרנו לתחנה המרכזית רק כדי לעשות רוורס (שאותו ביצע עוזר הנהג, כנראה כדי להתאמן על נסיעה מסובכת לאחור).
אחרי עוד 20 מטרים עצרנו לחכות. משום מקום צצו עוד כמה נוסעים חדשים. הם היו נוסעים לא חוקיים - ללא כרטיסים. בטרם עלו - כסף מזומן החליף ידיים (בלי ידיעתה של חברת ההסעות) - והשניים מיהרו להידחק מאחורה בין המושבים.
המוכרים מסתערים על נוסעי הטקסי-ברוסים בכל עצירה
בתחנה הבאה - עשרים מטר ועשר דקות מהבילות מחום אחר כך - עלה נוסע סמוי חדש. ריחמתי עליו כי הוא היה נער שנאלץ לשבת דחוק בין שורת המושבים מאחורינו ובינינו, כשגבו נשען על המושב שלנו. אני לא חושב שהוא ממש ישב. הישבן שלו היה באוויר, אבל הצפיפות סידרה לו מעין מושב-דחק אווירי.
נהג, מונית: כל אחד והאוויר שלו
שתי דקות אחרי שיצאנו לדרך בפעם הרביעית עצרנו ליד מוסך. הנהג נעלם והותיר את עבודת החלפת פילטר האוויר בידי העוזר. מצוידים בפילטר חדש יצאנו לדרך - ועצרנו לטובת הצטיידות בסיגריות עבור הנהג. כל אחד ומסנן האוויר שלו.
ב-13:00 יצאנו לדרך בפעם השביעית והאחרונה לעת עתה. באחת העצירות נעקרה דלת ההזזה מצירה ונשמטה.
איש מיושבי הרכב לא הוציא מילה, אך השוטר שעצר אותנו, דווקא אמר כמה מלים. הייתי משוכנע שהמחסום המשטרתי ישים קץ לנסיעה ההזויה הזו, ועל הדרך ישים אזיקים על ידי הנהג באשמת סיכון חיים.
השוטר ודאי ראה שחצי מהעיירה היתה עכשיו בתוך המאזדה שלנו. הוא אפילו בחן את התמונה שוב ושוב. לאחר בדיקת העובדות בשטח התפנה השוטר לדברים חשובים יותר - למשל שיחה ידידותית עם הנהג - לפני שאותת לו להמשיך לנסוע. יכול להיות שזה קשור לעובדה שהנהג החליק לו שטר כאשר הם לחצו ידיים לשלום? את השטר המחליק ראיתי במו עיני, כך שיש רגליים לסברה שגם השוטר הרגיש שהוא מקבל אותו.
בחלוף שעתיים הגענו לכפר אחד נטול שם. פרדל, המלווה שלנו, חיכה לנו שם עם האופנוע הסיני שלו מזה שעה וחצי. אגב, הוא יצא לדרך הרבה אחרינו. ביקשנו לרדת והמשיך את עשרות הקילומטרים שנותרו על אופנינו. זו היתה רכיבה מאושרת.
לפנייה לכתב/ת 
