שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    להחליף את ליף
    לתקשורת ולאליטה הפוליטית היה קל לחבק את מובילות המאבק האשכנזיות והבורגניות, אבל כדי שהמחאה תסחוף מדינה שלמה ולא רק את גוש דן, הן צריכות לפנות את מקומן להנהגה חדשה, שתייצג קהלים רחבים יותר
    מחאת האוהלים היא מחאה אותנטית, שיוצאת מן הלב ולכן חודרת לכל כך הרבה לבבות, גם כאלה שהפכו לגסים עם השנים. קמה לה חבורת צעירים תל-אביבית, עמֵלה, המשרתת במילואים ומשלמת מסים וכל הבלה-בלה הזה, ורואה שהיא ענייה, לפחות במושגי הקפיטליזם החזירי שהפך בשבועיים האחרונים למנטרה של ממש: היא לא יכולה לגמור את החודש, היא מתקשה לשכור דירה ראויה במרכז, אבל בעיקר - היא לא נחשבת, שקופה.

     

    וזהו, נמאס להם. אז הם קמו ועשו מעשה. מובן שהיו מעשים דומים בעבר, מדי זמן מה אנו עדים להתפרצות וולקנית כזו או אחרת, אבל הפעם, כך נדמה, הטיימינג והייצוג היו מושלמים. לפחות לרגע.

     

    גולשים, מומחים ואנשי שטח כותבים - בערוץ הדעות

    מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

    מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים

     

    הטיימינג: עונת המלפפונים. התקשורת, וזו כבר קלישאה עבשה, מגרדת את פדחתה מדי קיץ בניסיון לשמור על מינימום עניין. והנה באה לה החבורה התל-אביבית הזו, הצפונבונית אם תרצו, ונותנת לה חומר בערה מושלם: 40 מעלות צלזיוס, 80 אחוזי לחות, אוהלים ממותגים בשדרה היקרה בתל-אביב, להט משיחי, קוּלִיוּת עירונית נוסח וודסטוק, העם רוצה צדק חברתי.


    מובילי המאבק של רוטשילד. איך תדברו עם השקופים? (צילום: ירון ברנר)

     

    הייצוג: דפני ליף וסתיו שפיר. שתי בחורות מתוקות, אינטליגנטיות, תל-אביביות, אשכנזיות, חילוניות. כל מה שהתקשורת והממסד הפוליטי ייחלו לו זה שנים. לא עוד ישראל טוויטו ז"ל (כיכר הלחם), לא עוד ויקי קנפו המיוזעת במעלה הדרך לירושלים, ואפילו לא צ'רלי ביטון ומאיר אברג'יל עם הח"ית ועי"ן שלהם והטיעונים הישנים על קיפוח עדתי וחוסר צדק חברתי. משהו חדש הגיח לעולם. משהו שדומה ל"שלום עכשיו" בדימוי שלו: אשכנזי, תל-אביבי, חילוני, בורגני. לכן, קל יותר לשמעון פרס, המפא"יניק הממש-לא-אחרון, לחבב ולחבק אותם, לכן קל לתקשורת לאהוב אותם. כי הרי דפני וסתיו הן בשר מבשרם.

     

    ושלא יהיו טעויות: אני מקנא בדפני ובסתיו. השתיים האלו הצליחו במקום שרבים וטובים נכשלו. לא רק שהן נפגשו תוך ימים עם יו"ר ההסתדרות והנשיא, לא רק שסחפו אחריהן את התקשורת ולמעלה מ-150 אלף איש, הן גם הצליחו לייצר שיח חברתי-כלכלי יוקד. הישג אדיר, ללא ספק.


    סדר עדיפויות חדש הוא מעשה פוליטי. לא רק תל-אביב (צילום: בן קלמר)

     

    אבל מכאן, צריך לקחת את המושכות ולמנף את המאבק כך שיסחוף אחריו מדינה שלמה ולא רק את גוש דן ותל-אביב. כדי שהמאבק הזה יצליח ויתורגם לשורה של מהפכים, או לפחות להפלת הממשלה האיומה הזאת, הערלה והשמרנית, הלאומנית והדורסנית, דפני וסתיו חייבות לפנות את הדרך ולהפוך למעין פלקט, לסמל, לאייקון תרבותי-חברתי. מכאן, צריך הנהגה חדשה: את הדובר האותנטי המייצג קהלים רחבים יותר, את הכלכלן שלבו עוד פועם, את הפוליטיקאי הצעיר שמצפונו לא נרדם. כי אחרת הכל ימות: הזעקה, ההד, ההישגים.

     

    לעבור ממפעל למפעל, אתן לא יכולות

    המטרה החשובה ביותר נותרה גיוס השכבות המוחלשות למאבק. כי בינתיים, כך נראה, המאבק הוא בעיקר תל-אביבי. כדי שהמאבק הזה יחולל את הנס הגדול - הפלת הממשלה או לפחות כניעתה - ה-150 אלף שצעדו בגרון ניחר בשבת האחרונה חייבים לגדול למיליון וחצי, למאסה קריטית.

     

    כדי להשיג את זה, חייבים לצרף גם את השכבות המוחלשות בחברה, את הדפוקים הקלאסיים, את השקופים האמיתיים: את המזרחים ותושבי הפריפריה, את העולים מחבר העמים ואתיופיה, את הערבים, את החרדים והדתיים שבתוך הקו הירוק. לעבור ממפעל למפעל, מעיירה לעיירה ולשכנע את הפועלים והתושבים כי מדובר גם בהם ובגורלם. ואת זה דפני וסתיו - עם כל הכבוד - לא יוכלו לעשות. הדפוקים הקלאסיים, בדיוק כפי שמרגול טענה, לא ישתינו לכיוון שלהן ויראו בהן את נציגות הממסד האשכנזי הישן והרע.


    מדינה פלסטינית, כדי לפנות כסף. צעדת ה-100 אלף בשבת (צילום: AFP)

     

    ודבר אחרון: כדי שמנהיגי מחאת האוהלים, הנוכחיים והעתידיים, ישיגו את מה שכולנו מייחלים לו - כדאי לקרוא לילד בשמו. כלומר, לומר בגרון ניחר ובעיניים בורקות: סדר עדיפות חדש הוא מעשה פוליטי. אנחנו מחאה פוליטית. לא רק כלכלית או חברתית. ומחאה פוליטית פירושה חלוקה אחרת. ובמילים אחרות: במקום להזרים תקציבי עתק לאורך שנים אל מעבר לקו הירוק (שם מתקיימת מדינת רווחה לעילה ולעילה 30 שנה), הגיע הזמן לעשות שלום, להקים מדינה פלסטינית בת-קיימא, ובכסף שיתפנה, בהרבה כסף שיתפנה, לשקם את מדינת הרווחה שקרסה והפילה יחד איתה מאות אלפי קורבנות הנאבקים על קיומם.

     

    ברגע שתוקם המדינה הפלסטינית, לא רק שעשרות מילארדי שקלים יתפנו לטובת המטרות הנעלות של דפני וסתיו, טוויטו וקנפו, גם תקציב הביטחון הדורסני יצטמצם בהתאם. אפילו דימויה של ישראל בעולם, זה שליברמן-ישי-ביבי-ברק כל כך

    מזלזלים בו, ישתפר. מה שאומר, עוד כסף. לבריאות, לחינוך, לשכבות המוחלשות ולמעמד הביניים הקורס.

     

    נכון, זה לא פשוט. הקהל המזרחי והרוסי והחרדי והדתי הוא קהל ימני ברובו. ימני ועיוור. הוא לא יצטרף בקלות למחאה פוליטית שעל הדרך קוראת גם להפלת השלטון ולהקמת מדינה פלסטינית, אבל מצד שני - לדפני ולסתיו ולבאים אחריהן יש פיתוי עצום ביד: כסף, נראות, כבוד. נראה לי שבעבודת נמלים קטנה וזריזה, בגיבוי תקשורתי לוהט ובגיבוי העמותות, הארגונים החברתיים השונים וסתם מתנדבים עם להט ובערה, אפשר יהיה לחולל גם את המפנה הזה.

     

    רון כחלילי, במאי

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.i

     

    מה דעתכם? האם הנהגת המאבק הנוכחית צריכה להישאר או שמיצתה את עצמה וצריכה לפנות את הדרך? סמנו והגיבו

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "להחליף את ליף"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רון כחלילי. "תמיד תיתפסו כנציגות הממסד האשכנזי"
    צילום: ירון ברנר
    דפני ליף. הדפוקים הקלאסיים לא ישתינו לכיוונך
    צילום: ירון ברנר
    סתיו שפיר. הישג אדיר, זה לא מספיק
    צילום: ירון ברנר
    מומלצים