מסתכלים קדימה, חושבים אחורה. רואים חומר נפץ
לפני 20 שנה, לבנה שרעבי הובילה מאבק אלים ואפילו ילדה באוהלים. היום היא רואה את הדור השני לאותה מצוקה שוב גר באוהל בגן התקווה, ונטרפת. ניר (שוקו) כהן עבר איתה מרוטשילד לדרום תל אביב ושמע על ההתפוצצות שעוד בדרך
שבת שעברה, 22:00, רחוב קפלן בתל אביב. אני מחזיק לאשתי חזק את היד, מנסה לפלס דרך בין מאות אלפי האנשים שמחאת האוהלים הביאה לכאן, לדרוש צדק חברתי. אנחנו מחפשים מפלט מהחום כדי להסדיר את הנשימה בפינה פחות צפופה, לגנוב קצת בריזה ליד בחור שמנופף בשלט קטן. לפתע הוא מסתובב אליי ואומר: אח שלי, יש לי רעיון גאוני, אחורה!
- מחאת האוהלים
- הסיקור המלא ב-ynet
הסתובבתי וראיתי את האלפים שנוהרים במעלה הרחוב. מה אחורה? שאלתי מופתע. הוא חזר: אחורה. נעצתי בו מבט של "אח שלי, שחרר אותי, גם ככה חם לי בטירוף", אבל הוא ממש לא התכוון לשחרר.
- מפלגת אחורה, הוא התעקש, זאת מפלגה שבמקום לחשוב קדימה תחשוב ברוורס, הרי כל הפתרונות כבר היו פה. עכשיו רק צריך ללכת לאחור ולמצוא אותם.
- מצטער, אמרתי, לא ממש ירדתי לסוף דעתך.
- זה נורא פשוט, הוא המשיך. תחשוב לרגע, פעם היה פה דיור ציבורי? פעם היו משכנתאות נוחות לזוגות צעירים ודירות בדמי מפתח? פעם היה כאן פיקוח על מוצרי בסיס כמו קוטג' וגבינה לבנה?
- היו, עניתי. כשהמוח ריק מחמצן אתה לא נכנס לדקויות.
- טוב חביבי אז הבנת את הקונספט, נכון? שאל אותי הבחור בלי להמתין לתשובה, "פשוט תחשוב אחורה". לפני שהספקתי לשאול לשמו הוא הסתובב, ירד במורד הרחוב ונעלם בין המון האדם.
למה לרוסים נתנו ולנו לא?
ביום שאחרי, הרעיון המהפכני של הבחור ההזוי מההפגנה סירב לצאת לי מהראש, אז ניסיתי ללכת קצת אחורה. בארכיונים מצאתי את מחאת האוהלים של תחילת שנות ה-90'. כשדפני ליף הייתה בת 6 ולמדה שא' אוהל וב' זה בית, הייתה כאן מנהיגת מחאה אחרת שלא ראתה אף אחד ממטר. לבנה שרעבי הקימה לפני 20 שנה את האוהל הראשון של מאבק מחוסרי הדיור בגן התקווה בתל אביב. עכשיו אנחנו נפגשים, לסיור במה שהפך לסמל המחאה הנוכחית, המאהל ברוטשילד.
"אם להשתמש במונחים שכבר לא מקובלים", אומרת לבנה, "היום זאת מחאה של צפונים. שלא תבין אותי לא נכון, אני תומכת לגמרי, אבל המחאה שלנו הייתה של אנשים שאין להם.
במורד השדרה, אף אחד לא מזהה את האשה שלצדי - זאת שלפני שני עשורים חסמה חצי מדינה, התעמתה עם שוטרים וישבה שנה שלמה באוהל עם שני ילדים ובטן של הריון. "המחאה שלי התחילה כשבתחילת שנות ה-90' הגיעו העולים מרוסיה. ואני, שבמשך שנים נאבקתי לקבל סיוע לדירה, פתאום ראיתי שהם מקבלים דירות, וזה הרתיח אותי.
"לא היה לי שום דבר נגד העולים החדשים", שרעבי מבהירה, "אבל חשבתי שאם המדינה מסוגלת לשכן אותם בדירות, אפשר לעזור גם לשכבות החלשות שידם לא משגת לרכוש בית או לעמוד בתשלומי שכר הדירה. באתי לגן התקווה, הקמתי אוהל ואמרתי שאני לא זזה משם, עד שיימצא פיתרון".
"מאבקים אמיתיים עושים בכוח"
זמן לא רב עבר וגן התקווה היה מפוצץ באוהלים. המאחה של לבנה תפסה תאוצה וברחבי הארץ צצו מאהלים נוספים. "רוטשילד קטן עלינו", היא נזכרת, "אני לא אשכח שהיינו צריכים לכתוב על שורות האוהלים שמות של רחובות, כדי שלא נתבלבל. תבין, אני ילדתי באוהל. עד כדי כך זה היה מטורף. אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות אז, אבל לא ראיתי בעיניים".
כשאנחנו חולפים ליד שלט בשדרה "מהפכה עושים באהבה", היא צוחקת. "אצלי לא היו דברים כאלה. תראה את החבר'ה כאן, החיים שלהם דבש - ההוא יושב עם הגיטרה, השני שותה קפה וההיא מתראיינת באנגלית.
בימים שבהם לונדון בלהבות - גם אם בנסיבות אחרות - ואנשי רוטשילד מזכירים שהם מוחים בלי אלימות, לבנה מתגאה ש"המאבק שלנו היה מאבק אלים. האמנתי אז ואני מאמינה גם היום שמאבקים אמיתיים עושים בכוח. אם אתה לא דופק על השולחן, אתה לא מקבל. תראה איך התנועה פה זורמת ברחוב, בזמן שאנשים יושבים באוהלים עם התינוקות שלהם. אני כבר מזמן הייתי חוסמת את הצומת ומבעירה צמיגים. שאלה שיושבים למעלה יתחילו להפנים שהאנשים פה רציניים וזה לא סתם פסטיבל.
"שמעתי השבוע שהחבר'ה מהמחאה קיבלו מהמשטרה אישור להפגנה בשבת. מה זה פה? עושים צחוק? בתקופתי היינו מפתיעים את המשטרה, בלי חשבון. פעם ירדנו לכביש מספר 1 באמצע היום וחסמנו את כל המדינה".
לא אותו המאבק
יום רביעי, גן התקווה בדרום תל אביב. גם כאן מוחים על יוקר המחיה, רק בלי אווירת הפסטיבל. כמה עשרות אוהלים מפוזרים בגן, הרבה לכלוך וילדים מתרוצצים בין אוהל לאוהל. "טוב שבאתם", קופצת עליי שוכנת אוהלים שכנראה זיהתה שמדובר בעיתונאי. "כבר שבוע אני פה ובקושי חצי כתב ראיתי, כולכם ברוטשילד, הגיע הזמן שתגיעו גם לפה".
לא רחוק משם גרה לבנה שרעבי. בשלהי 1991 המאבק שלה הסתיים כשמאות משפחות קיבלו מהמדינה דירות שיכון ועזרה בשכר דירה. היום יש לה הרגשת דז'ה-וו. "אני מסתכלת על החבר'ה שהקימו את המאהל כאן ואני נטרפת. אלה הילדים שלהורים שלהם הצלחנו אז להשיג עזרה בדירות והיום הם חזרו לגור בגן.
"צר לי לומר", היא מפטירה, "המאבק כאן בדרום תל אביב ובמאהלים אחרים בשכונות בפריפריה זה לא אותו המאבק של החבר'ה ברוטשילד. אבל אפשר לחבר ביניהם, שאחד יעזור לשני. תחשוב שאם למעמד הביניים קשה - מה זה אומר על האנשים כאן מהשכבות החלשות? אני אומרת לך שאלה שבאמת מגיע להם עדיין לא יצאו בהמוניהם לאוהלים. כשהם ייצאו, כל המדינה תגעש. זאת חבית של חומר נפץ". באותו ערב בחולון, בג'סי כהן כבר הבעירו צמיגים.
בחזרה מול המחשב, עוד מבט על התמונות מלפני 20 שנה מאותו הגן בדיוק מזכיר לי את הבחור ההזוי מההפגנה. אני שוב מרים טלפון ללבנה ושואל אם יש סיכוי לקאמבק. "בינתיים אני עוזרת מבחוץ", היא אומרת, "אבל יש מצב שבהמשך אקח אוהל ואצטרף למאבק". אם זה יקרה, אולי באמת יש עתיד למפלגת אחורה.
לפנייה לכתב/ת 
