"סטונר": מודל לרומן מודרני
אז מה בעצם הופך את "סטונר" של ג'ון ויליאמס ליצירה כה איכותית? נדמה שאין בו שום דבר מטלטל, ייחודי או גאוני. אבל במחשבה נוספת מיד מתבהרת התמונה: הוא חסר פגמים

אולי לא פחות מעניין מלברר למה "סטונר" של ג'ון ויליאמס הוא רומן איכותי, מעניין יותר לדון בסיבות למה הוא נשכח כל כך הרבה שנים מאז צאתו לאור ב-1965, ורק ב-2003 גורם בהוצאת "ניו יורק ריוויו אוף בוקס" החליט להוציאו מחדש, ובעצם לבצע אקט של תיקון המכריז עליו כקלאסיקה אמריקנית.

 

"סטונר". אוצר בקרקעית האוקינוס הספרותי (עטיפת הספר)
"סטונר". אוצר בקרקעית האוקינוס הספרותי 

 

ג'ון ויליאמס, במידת מה, היה קורבן ההווה של התודעה. זה קורה לא מעט; הוצאות ספרים ואקדמאים מפשפשים בתוך קרקעית האוקיינוס, ובין הדגה והספינות הטרופות שולפים משם לעיתים גם אוצרות. מעניין לחשוב שבכל רגע נתון יש עוד ג'ון ויליאמסים, המחכים רק לשרירותיות המצמיתה של החיים. גלמים של קלאסיקות המחכים להיהפך לפרפרים. ואולי זה מסר עבורנו שאנו יותר מדי מקדישים אנרגיה למציאתו של החדש, העדכני, ופחות מדי עוצרים לרגע ובוחנים שוב את הקאנון שלנו, לראות האם לא הותרנו עוד אוצרות עלומים מאחור.

 

 

בעצם, מה שקרה עם הספר הוא אולי מה שהיה צריך לקרות עם הדמות הראשית בו: "סטונר". האופן בו הוא חי, האנונימיות הסגפנית, הבדידות הקיומית שלו שכמו כתובה לו בדי.אן.איי, והעובדה שקיומו העכברושי, המאובק ונטול התהילה - היה נחלתם של מעטים. אחרי שקוראים את הספר, ואת הסיפור שמאחוריו, הקווים המקבילים מתחילים להתערבב, ויש תחושה הרוצה לצעוק את סטונר לעולם החוצה - מה עוד שקריאה ב"אחרית דבר" מבהירה שויליאמס עצמו שהיה איש אקדמיה חווה סיפור די דומה.

 

מחקלאות לספרות

הספר מספר את סיפורו של וילאם סטונר, הגדל בשממה חקלאית עם הוריו קשיי היום, ומגיע לאקדמיה כדי ללמוד חקלאות, אך שם מגלה לפתע את אהבתו לספרות ונשאר באקדמיה כמרצה. בדרך הוא פוגש את אדית, בחורה חיוורת וחידתית, הוא מתחתן איתה ומקיים איתה מערכת זוגית מייבשת, נוראית וחסרת מעוף, בדרך גם נולדת להם ילדה, ועד הסוף ישנו הקונפליקט הזה האם חייו הם כישלון או הצלחה, ואיך בכלל מודדים דבר כזה.

 

אך מהספר גם מתנחשלת שאלת "דלדולה של הרוח באמריקה" (ע"ע ספרו של אלן בלום). סטונר, בתחילת דרכו האקדמית, מרגיש יחד עם צמד חבריו, שהאקדמיה היא סוג של אי, שאמנם השלכתו לעולם המעשי היא קלושה, אך הוא משמר איזה טוהר, איזו נבדלות חיונית שככל שמתקדם הרומן הם הולכים ונפגמים. הרוחות המתחילות לנשב בין כתלי האקדמיה הן כבר רוחות היפר-קפיטליסטיות, והאקדמיה עצמה הופכת למערכת מסואבת, חד ממדית, המכורה לעצם המערכתיות שלה, ומקבלת פיק ברכיים נוכח כל חדשנות. זה בעצם השבר הקיומי בחייו של סטונר, יותר מכל משבר משפחתי - העולם פלש להם לאי, כבש אותו והפך אותם (בעיקר אותו) לאזרחים סוג ב'.

 

אז מה בעצם הופך את "סטונר" ליצירה כה איכותית? במובן מסוים, דומה שאין בה שום דבר מטלטל, ייחודי או גאוני, העלילה, למרות שהיא מעניינת, כמעט נטולת כל הפתעות. בכל רגע נתון ניתן להרגיש מבעד לרמזים המטרימים לאן מועדות פנינו. אבל במחשבה נוספת מיד מתבהרת התמונה: למעשה אכן יש פה מעין "רומן מושלם" כפי שמתואר בגב העטיפה (תואר קצת מפוקפק), מושלם לפי קריטריונים מסוימים, מושלם כי כמה שלא מנסים להפוך את הספר, לא מוצאים בו שום פגם אקוטי.

 

הוא יכול להוות מעין מודל אולטימטיבי לכתיבת רומן מודרניסטי. הוא טומן בחובו את כל הרכיבים

והטכניקות המחוללים כזה. כמו כן, יש משהו באווירה שלו ובדרך הפואטית שלו, שמותירים בקורא איזו אפרוריות מתוקה לצד פסימיות גורפת. הקצב שלו לא מהיר מדי ולא צעקני, ולמרות שהוא מתאר חיים שלמים עם אי אילו רדוקציות ליניאריות, יש בו משהו ממכר, איזו כנות מינימליסטית דייקנית, ואיזון בין דמויות המעוררות בנו אמפטיה אוטומטית (סטונר עצמו, לפחות ברוב המקרים) לבין כאלו המעוררות בנו רגשות אחרים (אדית הנעה על הגבול שבין מיזוגניה לחמלה).

 

אולי החלק החלש בספר הוא דווקא אהבתו של סטונר לספרות. אנו מקבלים את העובדה שהוא "התאהב" בספרות, כמו מכת חשמל, ללא כל אתראה, אבל אנחנו לא לגמרי חשים את המאוהבות הזו. היה מצופה שסטונר יכניס יותר לעומק את עולמו הספרותי לתוך עולמו הממשי, אך החציצה ביניהם מאוד נוקשה. מדי פעם אנו מקבלים אזכורים ליצירות המכילות את העולם הזה שלו, החל משירת ימי הביניים ועד שייקספיר, אבל החיים נותרים החיים, ולא נראה כאילו יצירות ספרותיות מצליחות כלל לרומם את רוחו.

 

דומה כאילו הספרות היא רק תחליף לחקלאות באופן הגישה שלו אליה. הוא לא נותן לה לגלוש מעבר למידותיה, ואולי חמור מכך - היא לרגע לא מעניקה לו נחמה מחייו האישיים הלא קלים. דווקא הלימוד כן עושה זאת, ודומה כי ברגע שהוא מבין שהוא צריך לשנות את גישתו הלימודית, כן ניעור בו משהו, אך מיד הוא חוזר לסורו. מצד שני, אולי זה דווקא המפתח ל"דלדולה של הרוח", אולי החיים תמיד יהיו תובעניים מדי, ובכל מקום שנעמוד נרגיש רק משבי רוח קטנים, לא מעבר לכך.

 

"סטונר", מאת ג'ון ויליאמס. מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת ידיעות ספרים, 294 עמ'.

 

    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "סטונר": מודל לרומן מודרני
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ביקורת
    להתאהב בספרות, משירת ימי הביניים ועד לשייקספיר
    צילום: AP
    7 לילות
    ynet ספיישל