לא רק חמאס: המתנגדים לאבו מאזן מבית

מול שאיפתו של אבו מאזן להביא להכרה בינלאומית במדינה פלסטינית בגבולות 1967 ניצבים חסמים מבית. אין מדובר על האופוזיציה הטבעית בדמות איסמעיל הנייה, חאלד משעל ואנשי תנועת החמאס, אלא על קולות המתנגדים למהלכיו דווקא מתוך ביתו - תנועת הפתח.

לקראת הצבעה באו"ם - כותרות אחרונות ב-ynet:

• מלך ירדן: מנהיגי ישראל טומנים ראשם בחול
• "הזיתים חשובים, לא אבו מאזן". בשדות פלסטין
  

עוד בערוץ החדשות :

• חבריה של לי נפגשו: 'שהנהג לא יישב על קרואסון'
• חבלנית ראשונה במשטרה: "רציתי לפרוץ גבולות"
  

האופוזיציה לאבו מאזן בפתח נובעת ממורכבות התנועה. הפתח, הנמצאת מאז החתימה על הסכמי אוסלו בתהליך של מעבר מתנועה מהפכנית למפלגה ממוסדת המובילה את החיים הפרלמנטריים ברשות הפלסטינית, מכילה בתוכה זרמים רעיוניים רבים ותפיסות אידיאולוגיות מתחרות. על רקע זה, קיימת אופוזיציה פנימית, אידיאולוגית ופוליטית, לאבו מאזן, אם כי חשוב לציין כי הוא מצליח לשלוט בתנועה ובחבריה ביד רמה.

הפתח נאלצת להתמודד עם זירה פוליטית המושפעת אף היא מפיצולים חברתיים ונורמות הנשענות על מארגים של אינטרסים מקומיים, אזוריים ושבטיים, הגוברים לא פעם על האינטרס הלאומי. זאת תוצאה של חלוקה חברתית-מסורתית לפי קווי מתאר שונים. כך, לדוגמה, נמצאים העירוניים בהתנגשות מול החברים מהמרחב הכפרי, ותומכי הפתח ממחנות הפליטים הם בעלי אינטרסים פוליטיים שונים מההנהגה האליטיסטית שצמחה בפזורה ושבה לשטחים בעקבות הסכם אוסלו. זאת עוד מבלי להזכיר את הפיצול בין הגדה לרצועת עזה והמתח הבין-דורי הקיים בין החברים. את המבנה הפוליטי-חברתי המורכב הזה צריך אבו מאזן לנווט לעבר שביל הזהב שיחזיק את תנועת הפתח מאוחדת סביב מנהיגה.

קרב באו"ם: עברו עם הסמן וגלו את כל האפשרויות והמשמעויות

הפיצולים השונים הופכים את הפתח למעין סופרמרקט של רעיונות. אמנם הקו השולט בתנועה דבק היום בפתרון של שתי המדינות, אך קיימים בה גם קולות נוספים. הפתח במהותה היא תנועת שחרור לאומית. מרכז האידיאולוגיה שלה נשען בעבר על המאבק המזוין ככלי שייצור דמות של פלסטיני חדש. האלימות, גרסו בפתח, תמחק את הבושה ואת פגמי העבר מהפליט הפלסטיני ותברא דור חדש של לוחמים - הפדאיון - שיילחמו עד הקמתה של פלסטין על חורבות מדינת ישראל.

ההתמודדות עם המציאות וההבנה כי אין פתרון צבאי דחקו את התנועה לקבל את עיקרון שתי המדינות. אך האתוס שלה עדיין נעוץ בשורשי המאבק המזוין ובעובדה שהיא פתחה את שעריה לפלסטינים שהשתייכו לכל הקבוצות והמגזרים: עירוניים, כפריים ואיסלאמיסטים, לצד תומכים לשעבר של התפיסה הפאן-הערבית. כיום, כשהפתח הפכה למפלגת שלטון (למרות שהפסידה לחמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ב-2006, היא עדיין מחשיבה עצמה כמפלגת שלטון לכל דבר) והיא נדרשת להגדיר את יעדיה מחדש, ישנם גם קולות המדברים על פתרונות אחרים.

בין תומכיה של התפיסה הפאן-ערבית לשעבר בפתח נמצאת גם קבוצה הרואה בפתרון שתי המדינות יעד שכשל. קבוצה זו מאמינה כי הפתרון האולטימטיבי לפתרונו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הקמתה של מדינה אחת דמוקרטית מהים לנהר. פתרון מסוג זה קורא לחורבן המפעל הציוני על ידי שימוש בכלים דיפלומטיים ובדרך לא-אלימה. לקבוצה זו חברו גם אנשי פתח שתמכו בעבר בעיקרון בפתרון שתי המדינות, אך המשך הבנייה בהתנחלויות הביאה אותם לעמדת ייאוש. לטענתם, כבר לא ניתן לחצוץ פיזית בין העמים ונגזר על הצדדים לחיות זה לצד זה.

בנוסף לזרם הזה, קיימות בפתח גם קבוצות בעלות אוריינטציה איסלאמית אשר חלקן שוללות את רעיון שתי המדינות מכיוון התפיסה הדתית הרואה בכל אדמת פלסטין ווקף (נכס קדוש) איסלאמי. קבוצת אלו הן מינוריות מבחינת ההשפעה הפוליטית שלהן ורוב תומכיהן משתייכים לזרועות החמושות של הפתח ולתתי-פלגים הפועלים במסגרת גדודי חללי אל-אקצא.

למרות האופוזיציה הפנים-ארגונית, אבו מאזן מנווט היטב את המערכת ואוחז במושכות בכוח. הוא הצליח לייצר עבור התנועה הישג פוליטי אשר לא היה כדוגמתו והביא לכינוס השישי של מוסדות הפתח באוגוסט 2009, למעלה מעשרים שנה לאחר הכינוס הקודם. למעלה מ-2,000 חברי תנועה הגיעו לאזור מכל רחבי הפזורה הערבית, אירופה, אסיה ודרום אמריקה. באורח פרדוקסלי, נוכחותם של צירי הוועידה מרצועת עזה נמנעה על ידי תנועת החמאס, שלא איפשרה להם לצאת משטחי הרצועה.

בכינוס הוועידה, רשם אבו מאזן הישג פוליטי שאפילו קודמו, יאסר ערפאת, לא הצליח לייצר. המסר בכינוס היה כי אבו מאזן שולט בתנועה ביד רמה, מתמודד היטב עם איומים מבית ולא חושש מתהליכי התחדשות ברמת המוסדות. מוחמד דחלאן, שקרא רק לאחרונה תיגר על מנהיגותו, נאלץ לעזוב את רמאללה לירדן בעוד אנשיו נחקרים תדירות.

האופוזיציה עדיין קיימת, אך כעת התנועה מגויסת להצלחת המהלך הדיפלומטי שאבו מאזן מוביל בניו יורק. במציאות של סכסוך מורכב עם היסטוריה המכילה רגשות עזים, תמיד תהיה תמיכה בפתח לרעיון של מדינה אחת. תפקידו של אבו מאזן הוא ליצור מציאות עבור בני עמו, שתוביל אותם למדינה ריבונית. אבו מאזן יודע היטב שמציאות כזו תתאפשר אך ורק על בסיס הנוסחה של שתי מדינות לעמים בגבולות אשר יהיו מוסכמים על מדינת ישראל ויבטיחו את האינטרסים הביטחוניים שלה. עם המסר הזה, שהוא לא קל ולא פשוט לאוזניים פלסטיניות, אבו מאזן צריך לגבור על אותה אופוזיציה שהתארגנה מולו בתוך תנועת הפתח.

ד"ר עידו זלקוביץ, מומחה לחברה ופוליטיקה פלסטינית, מלמד בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ועמית מחקר במרכז עזרי לחקר איראן ומדינות המפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה.