"יעד סופי 5": לוקחים את המוות בסבבה
הפרק החמישי של "יעד סופי" ממשיך בתבנית שהצליחה בעבר: המוות ידוע מראש, ורק צריך למצוא דרך יצירתית להוציא אותו לפועל. התוצאה מפיקה הנאה רבה, שאף מועצמת בתלת ממד
סדרת סרטי "יעד סופי" ("Final Destination"), שהפרק החמישי שלה עומד כאן לדיון, נדרשת למודל המקובל מסרטי המשספים ("slashers"), באופן מקורי. במקום רוצח סדרתי השב וקם לתחייה בכל פרק מחדש, גיבורה הוא המוות בכבודו ובעצמו.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
לא, לא מדובר בדמות אלגורית, חיוורת פנים, עוטה ברדס שחור וחרמש בידה (ע"ע "החותם השביעי"). לא, נוכחותו המופשטת של המוות בסדרה מובעת באמצעות רצף מבעית של צירופי מקרים, חיצי גורל אכזר, שמביאים על קבוצה של צעירים את מותם הנורא, בזה אחר זה. התוצאה היא סדרת סרטים, שהראשון – והמקורי – שבהם נראה כמו סרט משספים בבימויו של קז'ישטוף קישלובסקי, הפולני המנוח, יוצרם של "דקאלוג" ו"שלושת הצבעים".
רוצה לומר, מדובר היה בסרט אימה לנוער אינטליגנטי יותר מרוב עמיתיו. יצירה שהשכילה להבליט היבטים מוסריים ומופשטים של הז'אנר, ושבבסיסה רחשו להם סוגיות של גורל ואשמה והרהור אקזיסטנציאליסטי. אז לא מדובר היה, כמובן, במשהו שהתחרה עם הגותם של ז'אן פול סארטר וסרן קירקגור, אבל ניכר שיוצרי הסרט ההוא לפחות השקיעו מחשבה כיצד לא להנפיק עוד "סלאשר" שאינו מודע לעצמו.
החותם החמישי
"יעד סופי 5" נפתח בדיוק כמו ארבעת קודמיו. חבורה של צעירים נחלצת ממוות בטוח, רק כדי להצטער על כך ולהבין שקוצר הסופה לא ממש אוהב שמערימים עליו. הפעם מדובר בקבוצה של עובדים בחברת נייר היוצאת לגיבושון מקצועי. בדרך לשם חווה אחד מהם, סם (ניקולס ד'אגוסטו, "גיבורים"), חיזיון ספקטקולארי שנראה אמיתי להחריד: הגשר שעליו נתקע האוטובוס שלהם – מתמוטט, והוא וחבריו נהרגים.
נסער, הוא קורא לכולם לרדת מיד מהאוטובוס, וזמן קצר אחרי שכמה מחבריו אחוזי הפאניקה נשמעים לו, אכן קורס הגשר ברעש גדול, קובר תחתיו את כל השאר.
אבל המוות, כאמור, אינו מוכן לקבל "לא" כתשובה, והניצולים מתחילים למות בזה אחר זה. המיתות המשונות הן, כמקובל בסדרה, סוג של דאחקה. אוסף של המצאות ותקלות יצירתיות שמובילות לתאונות שהן מחרידות בה במידה שהן משעשעות (תקלה בחשמל בחדר הקבלה של מרפאה + דובון צעצוע שאחת מעיניו ניתקת ממקומה = צעירה שמתעופפת אל מותה מחלון).
חלק ניכר מההנאה שמספקים סרטי "יעד סופי", והפרק החמישי הוא אחד הטובים שבהם, נובע מהכיף, בהיעדר מילה הולמת יותר, שבצפייה בתוכנית המוות ההולכת ונרקמת. מול סרטים שדנים בהתמודדות מול המוות בצורה סנטימנטלית או כבדת ראש, הסדרה הנ"ל עוסקת, ברמה הממשית והסימבולית, בניסיונות הנואשים להביס אותו ולהתגבר, לפחות באופן זמני, על החרדה האנושית העמוקה ביותר.
המיתות השונות המאכלסות את "יעד סופי 5" עושות שימוש אפקטיבי במשקפי התלת מימד. הנה, הבחורה ההיא שננעצת על ראש תורן, או אחת אחרת שנופלת לה מכונית על הראש. מכונית על הראש? – קראתם נכון. שלא לדבר על מה שמחטי דיקור סיני בשילוב עם פסל ראש בודהה יכולים לעולל, מרגע שמר מוות מחליט שמספיק עם המשחקים, ודי. רגע, והאם הזכרנו כבר את האתלטית שמתעופפת מהמקבילים, והופכת לציור קוביסטי בשר ודם (הרבה דם)?
המוות אינו מחוסר עבודה
"יעד סופי 5", כמו קודמיו, הוא גירסה אקזיסטנציאליסטית של סרטי המשספים, שמספקת את הסחורה. אלא שלהבדיל מתת הז'אנר ההוא, שמתענג על רציחות סדרתיות של צעירים (ע"ע "ליל המסכות" ו"יום שישי ה-13"),
חמשת הפרקים אינם מציעים איזושהי מיתולוגיה שהולכת ומתפתחת מסרט לסרט, והתוצאה המשונה היא שנדמה כאילו בכל פעם אנו צופים מחדש בסרט הראשון.
ובכל זאת, הסדרה (שחוגגת עשור להיווסדה) תמשיך לעבוד כל עוד נוסיף ונתענג על "הנדסת המוות" היצירתית שהיא מציעה. הבמאי, סטיבן קווייל, בן טיפוחיו של ג'יימס קמרון שזוהי עבודתו הקולנועית הראשונה, מנפק סרט יעיל וסוחף, שהמקוריות היחידה בו היא כאמור בדרכי הדילול ההדרגתי של כוכביו האלמוניים יחסית.
טוני טוד, הזכור מתפקידו כ"קנדימן" השחור, שב וממחזר פה את תפקידו כמלאך המוות (איתו הפציע גם ביתר פרקי הסדרה), וכבונוס מוצעות כאן, על רקע כותרות הסיום, במקום שבו בדרך כלל באים ה"פספוסים", מיתות נבחרות מהסרטים הקודמים – מותאמות לתלת מימד. משתלם.
