טיקי טקה? פקה פקה. דירוג הפרשנים בישראל

ביום שישי ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי שני משחקים ששודרו בספורט 1 - המפגש בין אוסטרליה לארצות הברית בגביע העולם בראגבי וה־3:3 המרתק בין ברייטון ללידס בליגת המשנה באנגליה. זו הייתה צפייה מהנה ונעימה הרבה יותר מהרגיל, וכאחד שמעדיף כדור עגול על אליפסה, ובטח את הפרמייר־ליג על פני ליגת המשנה, לרגע לא הבנתי מדוע. ואז, כמו שקרה לארכימדס באמבטיה, לפתע צעקתי: "אאוריקה!" בשני השידורים לא היו פרשנים בעברית!

• הצטרפו לעמוד של ynet ספורט בפייסבוק
• אתם בוחרים: מי ספורטאי השנה?
  

השנה האחרונה עמדה בסימן ריבוי השידורים הישירים, ולמרבה הצער גם ריבוי הברבורים העקומים. לקראת השנה הבאה עלינו לטובה, הנה דירוג הפרשנים בתשע"א, וגם הצעה מאתגרת לערוצים השונים שגובים מאיתנו לא מעט כסף. כוכבית לפני שנתחיל: הרשימה כוללת רק שדרים שמלווים את שידור משחקי הכדורגל, ושהיו איתנו כל השנה.

איל ברקוביץ'. כל עוד הוא ידבר על הנבחרת ולא יאמן, לא ייגרם נזק(צילום: טל שחר)

1. איל ברקוביץ': הצבעוני  

אני יודע שרבים מכם מרימים עכשיו גבה, אבל רק רגע, תנו להסביר. ברקוביץ' רחוק מלהיות רהוט, הוא מגלומן בהתגלמותו, קשקשן לשם הקשקוש וילדותי ברמות שגם פעוטות חובבי כדורגל יחושו לעיתים מבוכה. אבל יחסית לאחרים, הוא היחיד שיכול להיות גם מעניין.

עוד ב-ynet ספורט:

• היה פנדל? צפו ב-0:1 של בני יהודה על אשדוד
• המתעמלות נחתו עם המדליה והתרגשו מקבלת הפנים
• וויין רוני רקדן אוטומטי / רכילות ספורט
  

לאיל יש חוש הומור (מצרך שממרבית פרשנינו לא תוציאו גם באיומי אקדח), הוא מדבר דוגרי, כמו שביבי אומר, ולפחות איתו העסק לא משעמם. בקיצור, איל הוא שכונה, וזה מתלבש הכי טוב על התמונות השכונתיות שאנחנו רואים. זה סוד קסמו של הקוסם שהפך לסוג של ליצן. אני משוכנע שגם לואיס פרננדז הוא פרשן שיהיה משעשע לשמוע, ובכל מקרה, כל עוד השניים האלה ידברו ולא יאמנו את הנבחרת, לא ייגרם לנו שום נזק.

ניר לוין. מחפה על הצנוניות, במקצוענות ורהיטות(צילום: יועד כהן)

2. ניר לוין: המקצוען  

3. עודד מכנס: העדין  

עוד אחד שנעים לשמוע, מדבר לעניין, לא מתלהם ולא מתיימר לעשות עלינו רושם שהוא מבין יותר מכולנו. מצד שני, עודד, כמו שהיה על המגרש, הוא לפעמים עדין מדי ויעדיף לא להיכנס לבורות ולמהמורות. כמו את יורם ארבל, גם אותו לא הייתי שולח למשחק השרוכים.

אייל לחמן. שולט בחומר, אבל חוטא בסופרלטיבים מוגזמים(צילום: צפריר אביוב)

4. אייל לחמן: הידען  

מבחינת ידע ומקצוענות, זה האייל שהיה אמור לעמוד בראש הרשימה. לחמן הוא לא רק מרצה מוערך בבית הספר למאמנים, הוא גם ידען ששולט בכדורגל העולמי באופן מעורר השתאות ומכיר את הרקע של אחרון שחקני הסגל בשרלרואה.

הבעיה הגדולה שלו היא בנטייה שלו להתלהב, להגזים, וכשמדובר בליגה שלנו - גם ללקק. כשאתה שומע ממנו "ענק", "גדול" או "אדיר", זה עובר איכשהו כשמדובר בנאני או בפברגאס, אבל כשאותם סופרלטיבים מולבשים על מגן שעלה מהנוער בהפועל עכו או במכבי ת"א, זה מביך.

זאב זלצר. כריזמה אי אפשר לקנות במכולת(צילום: אלי אלגרט)

5. זאב זלצר: המרדים  

בניגוד גמור לפרננדז ולברקוביץ', כאן עדיף היה שיאמן ולא יפרשן. זלצר הוא המקצוען מס' 1 ברשימה שלנו, אבל כריזמה, בניגוד לצנון, אי־אפשר לקנות במכולת. יש לו גם נטייה מוגזמת להיכנס לזוטות (כמו האם הצהוב היה במקום או לא?), וכשהוא מפרשן משחקים של הלגיונרים לעיתים יש תחושה שכל המשחק סובב סביבם (פרובינציאליות בה חוטאים לצערנו כל פרשנינו).

בקטגוריה הרצינית־מדי של זלצר נמצא גם פרשן הבונדסליגה המקצוען משה מאירי, מאמן עבר ופקיד בכיר בקופת חולים. לא פלא שהצפייה בשידור היא חווייה מתמשכת שמזכירה תור לרופא.

6. ג'ימי טורק: המובן מאליו  

זה נכון, הוא לא מזיק, אבל כמו תומר קשטן, גם הוא שייך לז'אנר הפרשנים שאומרים לנו בדיוק מה שאנחנו רואים. "הכדור לא מדויק, ולכן דמארי לא הגיע אליו", "איינוגבה זינק מצוין והדף", "אם נתניה רוצה לכבוש, היא חייבת לבעוט לשער" (במקרה של קשטן ג'וניור, תחליפו רק את דמארי באקווילאני, את איינוגבה בבופון ואת נתניה בפיורנטינה).

אלי אוחנה. מילא שחצן ואינטרסנט, אבל גם משעמם (צילום: עוז מועלם)

7. אלי אוחנה: האינטרסנט  

8. אלון מזרחי: המעופף  

אצל האווירון אני תמיד שואל את עצמי: האם הוא מבין שכולם מסתלבטים עליו? כי האמת שזה ממש לא מגיע לו. אלון הוא לא רק בחור טוב, אלא גם חלוץ ענק, שהלוואי שהיה מקבל בנבחרת את הקרדיט שנותנים לו בטלוויזיה. הוא גם מתכונן ככל יכולתו לשידור, נטול־פניות (לפחות ביחס לחבריו כדורגלני העבר) ומאוד משתדל להיות מעניין. אבל כמו שבנאדם שלא יודע לכדרר לא יכול להיות שחקן, כך בנאדם שלא יודע לדבר לא יכול להיות פרשן. ובשתי מילים: הוצא מהקשרו.

9. שלמה שרף: היחצן  

מבחינת רמת הניתוח ותדירות הקלישאות, הוא לא יספק לכם תובנות עמוקות יותר מאלו של זה שנמצא לפניו בדירוג, וגם בסגנון הדיבור אין הבדלים של ממש. הבעיה ששרף גיבור על אנשים שהוא מסוכסך איתם, ושומר של אלה שהוא מסתחבק איתם. אפשר אפילו לכתוב על זה מחזמר: שלמה המלך ושליימה היחצן.

שלמה שרף. שלמה המלך ושליימה היחצן(צילום: ניר 'שוקו' כהן)

10. איציק זוהר: היהיר  

בניגוד לאלון מזרחי נטול הפלאברה, הרושם הוא שאיציק משוכנע שהוא שילוב של ברוך שפינוזה ואמנון אברמוביץ', עם נגיעות של מודי בר־און. כשלכל זה נוספת אינטרסנטיות ברמות קשות ושמירה על חברים, הנושא כבר ראוי לבדיקה של מבקר המדינה. ההערכה העצמית המופרזת הייתה גם הסיבה לכך שהקריירה שלו כשחקן לא ממש התרוממה. אבל בכדורגל לפחות היה לו כישרון.

11. דני נוימן: הסחבק  

מה נותר עוד לומר על הפרשן שהגיע עד למונדיאל כדי לקבוע: "שם המשחק, מאיר, הוא הבקעת שערים", ושבאחד ממשחקי הליגה שלנו עלה על תגלית מסדר־גודל של ניוטון: "הכדור נע בערב מהר יותר".

איציק זוהר. לפחות בכדורגל היה לו כישרון(צילום: יועד כהן)

מעבר לעילגות ולקלישאות, נוימן מתבטא כאחרון האוהדים, מקפיד לפרגן לחבריו ואוהב לספר בשידור: "דיברתי עם המאמן לפני המשחק, והוא אמר לי..." הלו, תחליט, אתה פרשן, סחבק או שדר קווים? אילו היינו מדינת ספורט מתוקנת, והייתה לנו תוכנית "פרשן נולד", דני לא היה עובר את השלב הראשון באודישנים.

12. שגיא כהן: הפטפטן  

נכון, הוא אינטליגנט ורהוט, אבל כששתי התכונות הללו מצטרפות ליהירות, לפלצנות ולפטפטנות, התוצאה מזיקה לבריאות. שגיא הוא אלכימאי מחונן שמסוגל להפוך את חוויית הכדורגל למיגרנה. זה האיש שבמהלך כל משחק בצ'מפיונס או בליגה הספרדית, חברים מתקשרים אליי, כאילו שאני בית מרקחת תורן, ושואלים מה עושים עם כאב הראש הזה? אני מציע כמובן פתרון אחד: תורידו ווליום.

דני נוימן. "שם המשחק, מאיר, הוא הבקעת שערים"(צילום: באדיבות הערוץ הראשון)

אנשים באים הביתה מהעבודה, פותחים טלוויזיה ורוצים ליהנות מכדורגל, שהוא סוג של בידור, ובמקום זה מקבלים הרצאות טרחניות בפילוסופיה.

שגיא מזהה מגמות טקטיות כבר בדקה השנייה, בונה תיאוריות ותוכניות משחק בהבל פה, נוזף בכוכבים הכי גדולים ביבשת, ולרגע אתה עלול לחשוב שהוא זה שהמציא את המשחק.

מעבר לכל אלה, יש לו בעיה לא פשוטה בדיקציה, וכשהוא מנסה להפעיל את חוש ההומור שאין לו הוא מתפרץ בצחוק מלאכותי ולצופה בא לבכות. כאשר גם השדרים שיושבים לצידו לא סותמים את הפה לרגע, קורה לך דבר בלתי נתפס. פתאום אתה מתגעגע לדני נוימן.

מסקנות והמלצות