המתים מעלים פרופיל: סרטי זומבים בצה"ל
קומדיית האימה "מורעלים" מציגה לוחמים שהופכים למתים מהלכים, וג'ובניק שהופך לגיבור בעל כורחו. קולנוענים ישראלים צעירים מגלים מה מושך זומבים לצה"ל ואיך הלוף משפיע עליהם. האם יש כאן אמירה פוליטית? התשובה אינה חד משמעית
שעת לילה מאוחרת, בסיס צה"לי אי שם, אתה בקושי יכול לזוז עם הציוד הכבד המלא הכולל אפוד, רובה, קסדה ושות' בשמירה, ומתוך ענני העייפות אתה שומע משהו. זה יכול להיות שום דבר, חתול תועה, וזה יכול להיות מחבל שיסכן את חייך וחיי חבריך לפלוגה. זה המצב במציאות. אבל כשפונים לקולנוע הישראלי בשנה האחרונה, יש סיכוי טוב שיגיח מול החייל הבודד זומבי, מכוער, מרייר ונוהם כמו שרק זומבי יכול להיות.
על אי הוודאות והפחד שבשירות הצבאי, המעלה בחורים ובחורות צעירים על מדים, עם נשק ואחריות שהם לא תמיד מוכנים לה, הקולנוע הישראלי יצר לא מעט סרטים. הם היו ריאליסטיים לרוב, כואבים, מטרידים, חלקם גם קומיים, אבל לרוב הם לא היו סרטי אימה. אמרו שיש לנו יותר מדי תרחישים מסוכנים ומאיימים בחיי היום יום, ושאנחנו לא בנויים לזה.
עם זאת, אחד מגישושי האימה הראשונים שנעשו בארץ, "חייל הלילה" של דן וולמן מ-1984, התרחש בהקשר צבאי במובהק. אמנם לא מדובר בזומבי, אבל בגבר שמחליט לנקום באנשי צבא אחרים, על כך שלא התקבל ליחידה קרבית.
ההיקש הביקורתי במקרה של "חייל הלילה" ברור, וכך גם בסרט הקצר "שמור עליי" של הקולנוען מיש, בו חיילי צה"ל הם ערפדים הומופובים. אולם, "מורעלים", סרט הזומבים הצה"לי שיוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל אייקון, הוא קודם כל קומדיית אימה קלילה.
גיוס רעיל
בראיון ל-ynet מסביר הבמאי והתסריטאי דידי לובצקי למה הסרט שלו לא בהכרח עוסק בפוליטיקה: "כשאומרים צה"ל ישר בטוחים שזה פוליטי, אבל במקרה של 'מורעלים' מדובר בחוויה אישית". "מורעלים" בן שלושת רבעי השעה עוקב אחר דני (דוד שאול), עובד רס"ר ובושה לאביו, גיבור צה"ל, שמוצא את עצמו לבד בערב פסח בבסיס שכוח אל עם המון חיילים, המתנכלים לו גם כשהם עודם בשר ודם "רגיל", שהפכו לזומבים בגלל חיסון פג תוקף.
בשילוב של ביקורת מבודחת על ההוויה הצה"לית והתפיסה של חייל קרבי כגיבור וחייל ג'ובניק כחלש ועלוב, דני מנסה להביס את הלוחמים המריירים עם מזמרה במקום רובה, כדי לשרוד. חשוב לא פחות, הוא מנסה להוכיח לחובשת מאיה (אורנה שיפריס), בה היה מאוהב עוד בתיכון, שהוא יכול להיות גברי, גם אם אינו קרבי.
לובצקי (32) בוגר החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, הגה את הרעיון לסרט יחד עם חברים ללימודים, לפני כשמונה שנים. "רצינו לעשות סרט אימה ישראלי, היינו חובבי הז'אנר והרגשנו שהוא חסר בארץ. צה"ל נבחר כמקום שכולנו מכירים, בו הדברים הכי מטורפים קורים לאנשים הכי רגילים. הסרט משלב את ז'אנר האימה והסלאשר בפרט עם סוגות נוספות – קצת מערבון, וסיפור התבגרות מובהק, והצבא מתפקד כמקום הכי מבגר אצל אדם ישראלי".
איך העלילה משתלבת בסיפור מהחיים שלך?
"הוא ערבוב של חוויות מהחיים, והמקומות ששירתי בהם, התחושה של מה יכול לקרות פה, כששמים אותך על מדים, זה נחרת לי בראש. התחושה הכללית כחייל וגם לאחר מכן, ערבוב של תחושות, מהטיול שלי, מהתיכון שלי והכול בהומור".
ואכן, "מורעלים", שישתתף גם באירועי פרינג'ידר בפסטיבל חיפה, משתייך לז'אנר סרטי הסלאשר שלא לוקחים את עצמם ברצינות. לצד סיפור עלילתי המתקדם כהלכה, הוא מכיל כמות של פאנצ'ים מצחיקים שווי ערך לכמות האיברים הכרותים והמדממים שמככבים בו.
לובצקי מספר ש"מורעלים" החל כסרט רציני מאוד: "אבל לפעמים אתה מתברבר יותר מדי עם הניסיון לעשות משהו רב משמעות. האלמנט הקומי תמיד היה שם, אבל נקודת המפנה הגיעה כשיעל אורון, שלקחה חלק בעשייה אמרה שצריך לעשות ממנו קומדיה. כשאתה עושה סרט עצמאי דל תקציב, קשה להיות בצד שלוקח את עצמו מאוד ברצינות, כי הסיכוי להיות מגוחך גדול מאוד ".
מה הופך זומבים למצחיקים כל כך עבורך?
"זומבים הם טיפשים, ויכולים לשמש אותך בהמון סיטואציות. זו מפלצת שמייצגת מסה אנושית חסרת מחשבה. הרבה סיטואציות מצחיקות בסרט נובעות מכך שהגיבור מנסה להטעות אותם, וזה לא היה עובד על ערפדים, למשל. לא שאני גורע מערכו של הגיבור שלי, אבל אם הם היו מתוחכמים הסרט היה נמשך שלוש דקות, הוא היה מפסיד והיתה לנו טרגדיה".
מגיפה בלי גימלים
העשייה של סרט ז'אנר בכלל, ואימה בפרט, קצת יותר קלה כיום לקולנוענים בראשית דרכם. הקרנות פותחות מועדים ייעודיים לסרטי ז'אנר בין היתר אחרי ההצלחה של "כלבת" של אהרון קשלס ונבות פפושדו. למרות זאת, לובצקי מספר שרוב המימון לסרט היה עצמי, וכך גם התגייסות האנשים שעשו אותו, חברים מימי האוניברסיטה שהעשייה הקולנועית בוערת בעצמותיהם.
"אתה לא יכול לשרוד בלי חבורה של אנשים שעושים איתך סרטים", הוא אומר. "כולנו מלווים את הסרט הרבה מאוד זמן. הוא שלהם כמו שהוא שלי, אבל זה לא מובן מאליו, לאנשים יש עבודה, ילדים. זה היה כמו צו 8 – עושים סרט וזהו. התחום פורח עכשיו ויש הרבה עשייה עצמאית ברמה מאוד גבוהה. יש דור שגדל על הסרטים האלה, שאוהב את ג'ון קרפנטר ולא מתייחס לכך כאל בושה, אלא כאל יצירות אמנות לכל דבר".
החיבור בין זומבים ללוחמים ישראלים נעשה גם מעבר לים. לסרט "World War Z" בבימויו של מארק פורסטר המופק על ידי בראד פיט שמככב, לוהקו שחקנים ישראלים ביניהם אורלי פפר, דניאלה קרטס וג'וליה לוי בוקן. הצילומים מתרחשים במלטה ולא בישראל, אך שלטים בעברית ומדים הובאו לסט כדי שייראה כמו חזית המאבק הישראלית במלחמה כוללת בין זומבים לבני אדם.
ובארץ ישראל עצמה האדמה מתחילה לרחוש אט אט במתים-מהלכים שמתנגחים באנשים על מדים, והיוצרים ממשיכים להיזהר מלקשר אותם באופן ישיר לפוליטיקה. איתן גפני, קולנוען וחובב זומבים, עובד על סרטו "בשר תותחים" שישלב אקשן ואימה, אומר שהוא נמשך אל המפגש בין חיילים וזומבים עוד מילדות: "הרעיון היה לי בראש מגיל 11. חלמתי לקחת את צה"ל ולערב אותו עם זומבים. כל אחד יכול להבין את זה איך שהוא רוצה, למצוא פרשנות פוליטית וחברתית מכל כיוון והשקפה".
הטריילר של "בשר תותחים"
על שגשוגם הנוכחי של הזומבים בקולנוע ובטלוויזיה, לא רק אצלנו הוא אומר: "זומבים הופיעו בקולנוע לראשונה מיד אחרי דרקולה. הם היו עבדים שלו בסרטי ההמשך, ואז הגיע ג'ורג' רומרו ועשה אותם כמו שאנחנו מכירים היום: פראיים, אוכלים בשר, חייתיים. אני חושב שהפופולאריות מגיעה מהעובדה שהם יכולים להיות קרקע להגיד מה שאתה רוצה. אצל רומרו כל סרט איתם מביע ביקורת על משהו אחר".
זומבים מושכים יוצרים בדיוק בגלל מה שהם – גוף נטול דעת, אמצעי קולנועי בידורי טהור או ביקורתי, חומר בשרי ומדמם ביד היוצר: "אתה יכול להחליט שאתה רוצה ליצוק לתוכן אמירה פוליטית, או לייצר כיף שטותי ונטול אמירה. זה כלי שיהיה מה שאתה הופך אותו להיות, גוף חסר תודעה שיכול לייצג הכול", מסכם גפני.
רב הלוף
כשמערבבים גופים מתים ורעבים עם צה"ל, מתבקש השימוש בבשר הכי מושמץ בשירות הצבאי, שההשערות על תכולתו כבר הפכו למיתוס אימה בעצמם. הלוף משחק תפקיד גם ב"מורעלים" וגם בסרט האנימציה בסטופ-מושן הנושא את שמו, "לוף", של דניאל רובין ודניאל ששון מבצלאל.
"זה משהו מאוד מגעיל", אומר רובין, "הדבר הכי מגעיל שקיים בצבא בערך, והסרט שלנו מלא בזוועות האלה. זה התאים בדיוק למה שהיינו צריכים. לוף הולך טוב עם עניין הגוֹר (gore), זה חיבור נהדר בין אימה לבין צה"ל".
"לוף" מציג את סמ"ר בוכריס, שברגע של שעמום מחלל את יום הכיפורים במערת המכפלה, מעיר מרבצם את אבות האומה הזועמים וכדי להילחם בהם הופך לתת סוג של זומבי השומר על תודעתו, ועשוי מהחומר הזמין ביותר שהיה לו: כאמור, לוף. "מפלצת הלוף היא טובה. ניסינו לייצר אותו כמשהו חמוד ומצחיק, לעומת אברהם שהוא זומבי רע".
על ההתאמה של צה"ל למתים-חיים אומר רובין: "צה"ל הופך אותך לסוג של זומבי, אתה מציית לפקודות על עיוור פחות או יותר, כמו שזומבים אמריקנים נאמנים למערכת הקפיטליסטית בחלק מהסרטים. זה אותו קונספט, שהעברנו אותו לסביבה ישראלית".
כשהוא מתבקש להתייחס להקשר הפוליטי, רובין מודה שהוא קיים, אך שהצבא בכלל וצה"ל בפרט אינו הגוף היחיד שעלול לשאוב מאיתנו את המחשבה החופשית: "זה בלתי נמנע, לוקחים זומבי וצה"ל והחיבור נעשה מעצמו. זה משהו שקורה, אם אתה לא זומבי של צה"ל אתה זומבי של משהו אחר".
