דייטינג: אין מנוס אלא לשחק את המשחק
כולנו שונאים את המשחק. שונאים להעמיד פנים שאנחנו לא מעוניינים כשאנחנו בעצם סופרים את הדקות שמושא תשוקתנו יתקשר, ומעבירים את היום בשיטוט בפרופיל הפייסבוק שלו כדי לקבל עוד הצצה בתמונות ובדברים שהוא כותב. כן, לשחק זה נורא, אבל אלו החיים. יעל אילני למדה זאת על בשרה
בואו נברח שנייה לעולם רחוק רחוק, עולם הכלכלה. משחק סכום אפס הוא מצב בו הפסדו של אדם אחד מאוזן על ידי רווחו של אדם אחר. או במילים אחרות- מצב בו צד אחד מבואס וצד אחד מבסוט. בסופו של דבר, אם נקזז את הפלוס של האחד עם המינוס של האחר נגיע לאפס, ומכאן שם המונח.
תורת המשחקים בערוץ יחסים:
פתאום את קולט: גם היא משחקת את המשחק
חייבים לשחק בהתחלה, אבל אני לא טוב בזה
זה נראה כמו חיזור אבל זה בעצם משחק
במשחק החיזור, הידוע לשמצה, קיים מצב דומה בו ככל שצד אחד משקיע יותר הצד השני משקיע פחות והקשר בין השניים מתאזן. אבל, כמו בלא מעט משחקים בעולם, יש אנשים ש'יש להם את זה' ויש אנשים שפחות.
ובעוד חלקנו מסוגלים להתמודד עם 10 הדיברות לשחקן ההדיוט דוגמת 'לא תתקשר' או 'לא תתלהב', לחלקנו יש קושי עצום עם העמדת פנים, כמו שאני אוהבת לקרוא לזה (בגלל שלגמרי אין לי את זה) או 'פאסון', כמו שחלק מחבריי קורא לזה (מן הסתם אלו שמאוד יש להם את זה).
עצם העובדה שספרים כמו 'למה בנים אוהבים ביצ'יות' או 'גברים ממאדים נשים מנוגה' הפכו לספרים שאופרה אוהבת לאהוב ואתם אוהבים לשים על מדף בשירותים, מספק בעיניי הוכחה לכך שגם אם לא נולדתם עם כוחות הכישוף שהופכים את האדישים שבינינו למכרה זהב של 'פאסון', אתם אמורים להתנחם בכך שכנראה יש עוד המון כמוכם (ולהבין שאם במקרה דווקא יש לכם את זה רוצו מהר לכתוב על זה ספר).
אכן, קל לפשל במשחק הזוגי. מספיק שסימסתם 'מה נשמע?' כשאתם יודעים שהצד השני לא ממש מתעניין במה נשמע אצלכם בחזרה. מספיק להתקשר כי 'סתם ככה, היה לי משעמם', ולפהק בהפגנתיות לתוך הרמקול של הטלפון כשבעצם הלב שלכם דופק במהירות של עדר סוסים ומספיק, הגיע הזמן להודות בזה, להיות אובססיביים בקשר לפרופיל האדם הנחשק בפייסבוק (חשבתם שלא רואים אתכם וזה לא נחשב? אז תנו לי לבשר לכם את זה- אלוהים רואה הכל), ו...הופ, הפסדתם.
את חוקי המשחק אני לא הולכת להכתיב לכם. גם בגלל שהסנדלרית הזו יחפה מעין כמוה וגם בגלל שאני חושבת שאולי תבינו יותר טוב את הצפוי לכם דווקא על ידי מספר צ'יזבטים שגרמו לי להתפכח ולהבין שלפעמים אין מה להילחם נגד תחנות רוח. להלן מספר תקריות שידירו שינה מעיניכם.
תקרית מספר 1: המילים האסורות
הזמן, שנת 2001. המושא- תיכוניסט תכול עיניים מישוב במרכז. זו הייתה האהבה הראשונה שלי. היא הייתה, כטבען של אהבות נעורים, חד צדדית להחריד. צד אחד, אטום ועתיר הורמונים, היה נוסע שעות ארוכות באוטובוס עד לביתו של הצד השני רק בשביל ללטף לו את הראש בזמן שהוא צופה בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק. הייתי בוחרת בקפידה את פריטי הלבוש שלי, מסרט בשיער ועד קצה הגרב.
חודשים ארוכים המשכתי לבוא אליו ולשכב לידו במיטה בזמן שהוא צופה בטלוויזיה ואני מחכה למחמאה על רעננות הגרביים שלי. הזמן נקף והרגשתי שהגענו לשלב הבא ביחסינו למרות שטכנית, עדיין צפינו באותו ערוץ והוא מצידו, עדיין לבש את אותם הבגדים.
יום אחד בהפסקת הפרסומות הבטתי בו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו כמו שהפילים אוהבים להתפלש בבוץ כשחם. באותו סוף שבוע התקשר אליי הבחור וגמגם שאולי כדאי שלא אגיע אליו היום כי הוא צריך לכסח את הדשא בקדמת הבית. מאז ועד היום, ככל הידוע לי, הוא מכסח את הדשא. ואולי, יום אחד, הוא יתקשר, מכורח התקופה והעובדה שהצטרפתי למהפכת הסלולרי מאוחר יחסית, לקו הפרטי שלי בבית ההורים. מן הסתם, אני כבר לא אהיה שם.
תקרית מספר 2: טורט סמסים
אמנם אני מגדירה את התקרית כחד פעמית, אבל אני, איך אומרים את זה, משקרת. זה קרה, זה קרה לא מעט ואצל רבים מאיתנו זה עדיין קורה. זה היה מתחיל ב'מה נשמע', ממשיך ב'אחלה', עובר ל'מה עושה?' ואז, כשהייתה משתררת דממת אלחוט למשך יותר משלוש שניות, הייתי עוברת לסימני הפיסוק.
'?' הייתי כותבת. אין מענה. 'נישט'. נו, ננסה עוד קצת. '??'. לא. עדיין אין. וכמו מנתח עם כף חשמלית ביד הייתי מסרבת להרפות. עדיין יש פה סיכוי. '??????!!!'. בשלב הזה, אני יכולה לנחש היום, הצד השני היה נבהל.
הוא היה מתחיל לכתוב באצבעות רועדות שהוא נורא עסוק, ושגם מחר הוא עסוק. למעשה, הוא הולך להיות עסוק לנצח נצחים. אבל אז היה מגיע הסמס הבא '?!?!?!?!?!?!?!' והוא כבר היה כל כך מבועת שהיה מפסיק לענות בזו הדקה. ולא, עד היום לא קיבלתי ממנו תשובה. ולא רק שאני מצדיקה אותו אלא גם מאוד מתביישת להודות שהיה לי חלק בטקס המביך הזה יותר מפעם אחת.
תקרית מספר 3: המהפך הקלאסי
כשהוא רצה אותי - חשבתי שהוא נראה טוב, אבל לא מאוד, שהוא חכם אבל לא מבריק. הוא חיזר, הוא התמיד והוא היה כל כך נמרץ בנוגע אליי שתמיד הייתי מאוד עייפה בכל פעם שהתראינו. כבר חשבתי להפסיק עם הקשר ודי. אבל אז הוא המשיך הלאה. לפניי.
פתאום הבנתי שכשחושבים על זה, דווקא יש בו המון. ויה חביבי, כמה לבנות השיניים שלו כשהוא מחייך למישהי אחרת. רגע, אבל מה עושה שם מישהי אחרת? התחלתי להתקשר, התחלתי ליזום, להתרגש והייתי בטוחה שהוא יחזור להתעניין בי.
אבל הבחורה החדשה הייתה, אני חייבת להודות, קצת יותר יפה והרבה יותר נחמדה ממני. לא היה לי סיכוי. עברו מאז יותר מחמש שנים ועד היום הם יחד. יופי להם, בחיי שאני ממש מאושרת בשבילם. לא באמת.
Game Over?
שנים על גבי שנים התבוססתי במאבקי כוחות ונשברתי. אולי אם הייתי קוראת את 'למה גברים מעדיפים ביצ'יות' היו נחסכים ממני לא מעט כאבי ראש. אבל לא כדאי לבכות על החלב השפוך הזה. לפני כמה חודשים הייתי בטוחה שעידן המשחקים תם ונגמר לו. מצאתי בחור והתחלנו במערכת יחסים נהדרת וחסרת דרמות בה לא היה לי רגע אחד של כסיסת אצבעות ושיער שמלבין טרם זמנו.
הייתי בטוחה שלפחות לתקופת מה סיימתי לדשדש בסביבה המשחקית ושאין לי מה לחשוש יותר מחוק הטבע האכזרי הזה. אבל גם אני גיליתי את מה שכולכם או יודעים או עתידים לגלות. היה זה בשבוע שעבר עת כתבתי לידיד בהודעת סמס שאני נורא מתגעגעת ושעצוב לי להבין כמה מעט אנחנו נפגשים. הודעה שלא זכתה למענה.
חברים, המשחק לא נגמר לעולם. בין אם הוא יהיה עם בן זוג, עם ידיד מהמין השני או אפילו עם המשפחה. תמיד יהיה מישהו שירצה יותר. זה מעצבן, זה מעפן. טוב, נו, אני חייבת להגיד שזה גם ממש לא פייר. אבל כל עוד נידונו לתקשר עם אנשים אנחנו שם. ותאמינו לי, כשחקנית הגרועה ביקום, אין אדם שמבסוט מהידיעה הזו פחות ממני.
יש לכם סיפורי משחקים משעשעים לשתף אותנו ואת הגולשים? כתבו לנו בפייסבוק
ואול נפרסם סיפורכם
לפנייה לכתב/ת 
