הרהורים מאפריקה על מצב הרפואה הציבורית

קשה לעמוד מנגד ולצפות במתרחש בארץ. יש איזו תחושה שנטשנו, שעזבנו את הספינה הטובעת ועכשיו אנחנו יושבים על סיר הבשר, מרחוק. מנגד, אני שמחה שאנחנו לא נאלצים לקחת החלטות קשות, לפרק את החלום ולשנות את עתידנו. בכל זאת, החברים שנשארו בישראל עושים את זה עבורנו, וזה קשה מנשוא. יותר ויותר קולות נשמעים גם בתוך ציבור המתמחים שצריך לעזוב. לא לאיים, לא להעמיד תנאים, פשוט ללכת ולא לחזור. רוצים רופאים מהודו? יקבלו. אנחנו כבר לא נהיה פה.

עוד בערוץ הדעות :

כך חיסלו דפני וחבריה את שוק התקשורת / זיו תדהר

משהו רע קורה בירושלים / דור גליק

אנחנו עשינו את זה, עזבנו לשנה מוקצבת מראש, ואנחנו מתגעגעים. לחברים, לסבא וסבתא, לנופים, למזג האוויר, לטיולי שבת לגולן ולקמפינג בחוף אכזיב. יכולים לחיות במקום אחר, להתפרנס מצויין, להיות רופאים טובים ולבלות זמן איכות עם ילדינו, אבל בכל זאת רוצים לחזור.

מנגד, אנחנו לא רוצים להיות עבדי המערכת, בהתמחות שחייבת להתקיים בבית חולים ממשלתי ותחת פיקוח מקצועי של המועצה המדעית שההסתדרות הרפואית מפעילה. סידור מקסים שהביא לכך שאנחנו שבויים בידם. אבל הריקבון לא מתחיל ולא מסתיים במערכת הבריאות. המשבר הזה הוא רק קצה קצהו של משהו גדול בהרבה. מי שחשב שהרופאים מגזימים, ושצריך לשים סוף לכאוס ולאי ציות לבית המשפט, לא מבין שהכעס שהביא את הציבור השקט והמחונך הזה להתנהג כך הוא עמוק הרבה יותר.

המתמחים "הצעירים" נושקים לגיל 40, זה הציבור שמשרת 40 יום במילואים, מגדל ילדים ומשלם לגני ילדים פרטיים, מחזיק שתי מכוניות (כי אין דרך אחרת כששני בני הזוג עובדים 100 שעות בשבוע) ומשלם את מחירי הדלק השערורייתים, מנסה לקנות דירה ולא מצליח לשלם משכנתא. זה הציבור היחיד שעובד 6 ימים בשבוע ובמקרה של תורנות שבת סוגר לפעמים 21 יום ללא יום חופשי אחד. בגיל 40, לפעמים עם 3 ילדים בבית, מרוויחים משכורת בסיס שלא מגיעה ל-6,000 שקלים בחודש. על התוספות משלמים מס הכנסה, אך הן לא תמיד מוכרות לפנסיה.

רצים קדימה ונופלים לכל הבורות

אם היינו רוצים להתעשר, לא היינו הולכים לרפואה. לסיים התמחות בשקט וללכת לרפואה פרטית זה הרבה יותר רווחי ממאבק מתוקשר שבסופו התפטרות. לפני 10 שנים, כשהיינו סטודנטים, למדנו שבעוד 10 שנים יחסרו עשרת אלפים רופאים במדינת ישראל. 10 שנים חלפו, ודבר לא קרה. בית ספר לרפואה חדש נפתח רק השנה, וייקח שנים עד שיתרומם. לא נבנתה שום תוכנית. במקום זאת פותחים בית חולים חדש בניגוד לכל המלצות אנשי המקצוע, מרחיבים יחידות ומחלקות בבתי חולים בפריפריה. במקום לחזק ולשפר את הקיים, רצים קדימה בעיניים עצומות, ונופלים לכל הבורות.

תוספות התקנים הן בדיחה. איש לא יאייש אותן, בוודאי שלא בגליל. לכל היותר ייגרמו התקנים הנוספים במרכז לבריחה נוספת מהפריפריה. כבר היום המחלקות עומדות ריקות והתקנים מוצעים לכל דורש. אם לפני 5 שנים היו מציעים מענקים לבאים לפריפריה, הייתה נהירה המונית. אבל היום, לנוכח ההסכם שנחתם, אלה דמי שתיקה, לא מענקים. דרך להרגיע את הפריפריה לבל תתעורר.

אני מביטה היום מרחוק במדינה שלמה שמתנהלת שנים בלי תכנון רב-מערכתי, בלי חשיבה קדימה, בלי תוכנית חומש. הממשלה לא מעוניינת בתוכנית רב-שנתית. היא לא תשרוד כדי ליהנות מהפירות. הבחירות קרובות מכדי להשקיע בתוכניות ל-10 שנים. אבל המקארתיזם הוא פופולרי הרבה יותר. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים, והכל מותר. לאיים על אנשי שלום עכשיו. טוב, הם שמאלנים, להצר את צעדיהם של עיתונאים. טוב, הם עיתונאים. להכפיש את ציבור הרופאים. טוב, הם יטפלו בנו בשעותינו הקשות.

אז זהו, שלא. זו לא הדקה האחרונה. זה היום שאחרי הפצצה. הרכבת עזבה ולא ניתן לסובב אותה חזרה. ואולי טוב שכך. ניסינו את הדרך השנייה והשלישית, ואת כל האחרות. התאכזבנו. מה שקברניטי המדינה לא השכילו לראות שזו לא מחאת הרופאים. זו מחאת מעמד הביניים, והיא לא הולכת לשום מקום. הרופאים אולי כן.

ד"ר רתם סיון-הופמן, מתמחה ברטנגן בבית החולים בנהריה, נמצאת כעת בשנת חופש בבית חולים בגינאה המשוונית, אפריקה. בעלה מתמחה בטיפול נמרץ ילדים בבית החולים שיבא בתל השומר. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il