אמהות במשרה מלאה? תפסיקו לנפנף בזה

שתיים בצהריים, אחד משיאי הלחץ במוסף היומי, ושותפתי לחדר מקבלת שיחת טלפון במהלכה היא נשאלת לאן לדעתה כדאי להוציא השנה בט"ו בשבט את ילדי גן החובה: לנטיעות הדרים בפרדס או לשתילת ירקות בשדה. ממטח תשובותיה הקצרות אני רק יכולה לדמיין את הפוזיציה של האמא הלא עובדת מעברו השני של הקו - זו המשתייכת למיעוט הולך ונכחד במציאות כלכלית שטורפת את משפחות המעמד הבינוני. בעוד אנחנו מכרסמות כריך ליד המחשב ומתקשרות הביתה לבדוק האם הילדים הגיעו וחיממו את הפסטה במיקרו, אצלה השניצלים והפתיתים כבר נאכלו על ידי הילדים שחזרו מבית הספר, הכלים הוכנסו למדיח וכולם כבר יושבים להכין שיעורים. זה בדיוק הזמן לתקתק את השאלות של הגננת, לפני מנוחת הצהריים המתוקה.

טורים קודמים של ענת לב אדלר בערוץ הורים :

מה נשים רוצות? רק עוד קצת זמן לעצמן, בבקשה

55% מרגלים אחרי הילד בפייסבוק. למה לא יותר?

• פיצה בחוץ? מכינים לבד! חינוך כלכלי מתחיל בבית
• זהירות, טלוויזיה: מה אתם לא רוצים שהילדים יראו
  

"סליחה, אני בעבודה עכשיו, אין לי ממש זמן לדבר על זה וגם לא באמת חשוב לאן תיקחו את הילדים. כל מה שכולל בתוכו מעדר ואדמה זה בסדר לי לט"ו בשבט. ואל תבנו עליי כאמא מלווה", סיננה האמא שכן עובדת ומיהרה להחביא את הנייד במגירה.

"למי יש זמן לשאלות כאלה עכשיו? היא לא מבינה שאני בעבודה?", ירתה חברתי לחדר ופגעה לי בול בלב,

בול בפצע המדמם הזה בתוכו מתקיים הדרבי הכי עצבני בליגת האמהות: בין מיעוט האמהות שמתהלכות בטריינינג לבין הרוב, שרצות על עקבים. או במילים אחרות: בין האמהות שעובדות בלהיות אמא (כן, נשארו כמה כאלה), לבין האמהות שמאבדות את עצמן לדעת על מסלול העבודה-בית-עבודה.

כן, זו אני האמא שתמיד מגיעה בסוף היום

כאשר ילדיי היו קטנים היו אלה מפגשי הבוקר החטופים עם האמהות הלא עובדות שהפעילו אצלי את כפתור רגשות האשמה והצליחו לפמפם אל מחזור הדם מנות קצובות של עוגמת נפש, ביניהן דאגתי להזכיר לעצמי שאני האמא הכי רעה בעולם - זאת שאף פעם אין לה זמן להתעכב בגן, או בכיתה, או להתנדב לוועד, או לטיול השנתי. זו שתמיד ממהרת, רצה, מדברת בנייד, מסמסת בטירוף ומאחרת לפגישה הבאה.

לעולם לא אשכח כיצד בבקרים, בעוד אני מתנשמת בניסיון לעשות טאץ' דאון זריז מול עיניה החקרניות של גננת בוחנת כליות ולב ולהשאיר את הילדה בגן בלי שאף אחת משתיהן תבחין ששוב אין לי זמן להרחיק עד ארגז החול, מגיעות האל"ע (להלן, אמהות לא עובדות) לכיתה או לגן כשהן נינוחות ומדיפות ניחוח מרכך טרי. הן מתנהלות בקלילות, מחוייכות בתוך נעלי ההליכה והטריינינג הבהיר (תמיד הוא בהיר, לעזאזל, ולעולם נטול כתמים), ויש להן את כל הזמן שבעולם. הן אף פעם לא ממהרות ותמיד עוזרות לבן היקיר להן לסדר את התא לפני שמתחיל יום הלימודים, מלוות אותו לשלוף ספר מפינת הקריאה או לעצור לליטוף רגוע של הארנב בפינת החי.

"אוי, תראי, נולדו לחיים הארנב ילדים", אומרת אחת מהן. קוראים לו חיים? והוא ארנב? אני בכלל חשבתי שזו ארנבת. אבל הן, לעומתי, מכירות בשמותיהם לא רק את הארנבים, אלא גם את כל ילדי הגן. הן תמיד מדקלמות את שמות המשפחה לפי סדר רשימת הקשר

(הן גם יודעות בדיוק היכן נמצאת רשימת הקשר ותמיד יתנדבו בחיוך להעניק לך אחת חדשה ומנויילנת כאשר שלך שוב הלכה לאיבוד), הן מצליחות לחבר בין האבות לבין הילדים שהם מביאים בבוקר, בין המטפלות לילדות שהן אוספות בצהריים ובין ההודעות שנכתבות על הלוח לציוד שצריך להביא למחר לכיתה.

לפני שינפנפו לשלום ויצאו לצעידת הבוקר הקבועה שלהן, עוד יספיקו לקבוע לשעות אחר הצהריים בגינה/בספרייה/בסלון הפרטי ולהתנדב להטליא את הווילונות שהתבלו מהשנה שעברה. אני, בעוונותיי, רק בארבע אתקשר הביתה לוודא שהכל בסדר, ורק לפני יומיים שמתי לב שבכלל יש חלונות לכל אורך הכיתה. כן, זו אני האמא שתמיד הייתה מגיעה בסוף היום (סוף היום בגן, כן, לא בעבודה חלילה), על הקצה של המחוג, רק כדי לגלות שהבן שלה שוב עוזר לסייעת של המועדונית לטאטא את החצר האחורית.

"אמא, שכחת אותי?", הוא שואל.

"לא חמוד, לא שכחתי, הנה, אני כאן", החזרתי אז את הרפליקה הקבועה, מתפללת שבגלגול הבא אהיה לפחות חלק מהזמן אל"ע - אמא לא עובדת. כזו שמחכה לילדים בצהריים עם ממולאים בנוסח העדה, גובה מהם את סיפורי ההפסקה כשהם עדיין טריים ועוד לא הספיקו להתקרש מעל ביצת העין של ארוחת הערב, ומתנדבת ללוות את כל הטיולים השנתיים, מסיבות הסיום וטקסי החגים, עד שאחרון רגשות האשמה יחלוף עם הרוח.

ועד אז, מישהו יודע איפה קונים אימונית לבנה?

הכותבת היא מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת ידיעות ספרים. לעמוד הפייסבוק של ענת לחצו כאן .