רבנים, צאו מהסרט: גירושים זה לא אגואיזם

שעה מבורכת הגיעה לציבור הדתי. נפתח דיון - עדיין קטן, קצת מהוסס, אבל דיון על גירושים. הנושא האסור. זה שכל החברה הישראלית עברה כבר לפני עשור, אם לא יותר. זה שהמערב כבר חקר, בחן והסיק.

באיחור אופנתי מגזרי, עכשיו זה קורה אצלנו. הציבור כבר שם, שהרי זה קורה כל הזמן. אין לך קהילה שלא תמצא בה מקרי גירושים, אין יישוב קטן שלא יימצא בו בית שהורכב מחדש (קובלת על המונח "פירוק"), לפחות אחד.

העלייה שחלה במקרי הגירושין בציבור הדתי לא מקרית. זה ציבור שחי בדואליות מרתקת, שמשלבת כל הזמן ערכים יהודיים וזיקה לתורת ישראל מחד גיסא, וזיקה למערב מאידך גיסא. זה ייחודו וזה מקומו במציאות הישראלית. הוא כבר לא יילך אחורה ויתרחק מהתרבות המערבית. היא חיה כמעט בכל אחד מאיתנו - החל מהמפגש עם מקום העבודה וכלה בהלכי רוח וערכים שמעצבים כל אדם המחובר לעולם המערבי.

גירושים הם תופעה מערבית. הם היכולת שהחברה המערבית מאפשרת לפרטים שבה להשתחרר ממציאות שכבר לא מיטיבה איתם. נכון, ההלכה היהודית הקדימה את המערב בעקרונות שמובילים לגירושים, אבל החברה האורתודוכסית לא הרבתה לפעול על פיהם, או לפחות לא לדון בגלוי על כך.

מיהו אגואיסט?

אז הציבור כבר הבין שזה הגיוני ולגיטימי שמה שחשבת שנכון לך בגיל 20, כשנישאת, לא יישאר כזה עשר שנים אחר כך. אבל מה עם הרבנים? מה עם מי שראית בו מורה דרך, גורם מתווך לתורה, איפה הם? האם הם הבינו את הצורך? את הזעקה על השיטה שהתאימה לפני מאה שנה אבל היום מולידה מצוקה אישית ומשפחתית כאחד? כנראה שעדיין לא.

הנה ההסבר של הרב אבינר לריבוי מקרי הגירושים, כפי שפורסם במוצש: "כאשר אדם חושב רק על עצמו, ואין לו אידיאל לשמח את הזולת, אזי ודאי שקשה לו בזוגיות. אנשים שמים במרכז את ההגשמה עצמית שלהם וזו בעיה". אחרי שקוראים את זה, לא נותר אלא לתהות - האם כשאדם רוצה לממש שאיפות ומאווים אישיים, להרגיש בעל ערך שלא נובע רק מסטטוס של "אשתו של..." ו"אמא ל...", אז הוא אגואיסט? אחד הדברים הטבועים בנו מילדות הוא העובדה שאדם שנברא בצלם, יש לו ייחוד, ייעוד, מקום ותפקיד. היעלה על דעתו של אדם היום שעל כל אלו עליו לוותר כדי לשמח את זולתו ולשמור על זוגיות לא מתפקדת?

ייתכן שזו רק אני, אבל יכול להיות שהשתלטו לנו על ההלכה ועל היהדות תפיסות שמרניות, כאלו שאין להן מקום בחברה שמנסה לא להתכחש למציאות, זה לא מתאים לחברה שחרתה על דגלה לא להתאבן, אלא לייצר יהדות חיה ורלוונטית לעולם.

אל תתנשאו

אדם שומר מצוות שחושב להתגרש לא צריך להרגיש מההנהגה הרבנית של הציבור, של הקהילה, שהוא אגואיסט. אף אחד לא מתנדב להעביר את

החיים שלו טלטלה שיודעים רק איפה תתחיל ולא איפה תיגמר. אנשים סוחבים שנים מאבקים בין הרצון לשמור על זוגיות בכל הכוח לבין הרצון הבסיסי הכי טבעי שפשוט יהיה להם טוב. זה רצון שבא מעצם הבריאה של אדם בצלם אלוקים. רצון לטוב, רצון לשלמות. הוא אולי מתגלם היום בערכים מערביים, נוח לפסול אותם על הסף כי זה לא מסתדר עם האג'נדה השמרנית של המשפחה הדתית והמושלמת שרצינו להראות, אבל בעצם, מימוש עצמי הוא בדיוק המקום שבו המערב פוגש את היהדות.

כל מקום שבו ההנהגה הרבנית בוחרת לבוז לציבור שלה, להתנשא מעליו, מרחיק אותה ממנו עוד והופך אותה ללא רלוונטית, לא מחוברת למציאות. כשתורה היא תורת חיים, הדבר האחרון שמי שאמון על לימודה יכול לעשות הוא להתנתק מהמציאות, לחיות בבועה ישיבתית ולהגיד על כל מי שסטה מהמסלול הלא-מציאותי שהתווה, שהוא הבעיה. כל התעלמות כזו מהמציאות היא עוד אבן בדרך לתורה שהופכת לסם מוות, לכלא חונק.

• חנה הורן אלבג כותבת את הבלוג "שחיטה כשרה"