הטמבלים הגדולים של המסך הקטן

"תוכנית טלוויזיה חדשה מחפשת אנשים כמוך: אם אתה טמבל מוחלט או עילג מושלם, אוויל משריש או אידיוט עם מסר לאומה, עממיקו חייכן מהפריפריה עם מבטא מזרחי מודגש, חסר מודעות עצמית אבל מלא באהבה עצמית, מאוהב במצלמות אבל לא יודע מה עושים איתן - 'טלסטלבט' היא התוכנית שתזניק אותך מהאלמוניות למדורי הרכילות.

"אם את שחורדינית קלולסית, לא חשוב מאיזו עדה, אם לא הצלחת להבין את הוראות השימוש במסקרה, אם את לא יודעת להוציא מפיך משפט תבוני אחד בעברית ובאנגלית את ממש קטסטרופה – 'טלסטלבט' תעשה ממך סלבית השקות מבוקשת".

את המודעה הזאת לא ראיתם אף פעם. "טלסטלבט" איננה תוכנית טלוויזיה אמיתית, למקרה שתהיתם אם אתם מתאימים לה (כי אם תהיתם, אתם מתאימים). זו רק תכונה המשותפת לתוכניות שמנסות לשכנע אתכן שהן שונות זו מזו עד מאוד: "האח הגדול", "מעושרות" "היפה והחנון", "המירוץ למיליון", "עונת החתונות", "סטופ כדור הארץ", "TLV", ולפעמים גם "יום בחיי", "חי בלה לה לנד" ואחרות. בכולן, נתח משמעותי מהרייטינג וההכנסות נבנה מהגחכה של גברים ונשים לא מאוד מתוחכמים שלא יודעים כי הבדיחה - במידה שיש כזאת - היא על חשבונם.

מעושרות. הבדיחה היא על חשבונן(צילום: אלכס ליפקין )

הצצת - נפגעת

מיהם הטמבלים האלה? עוד מעט ניתן בהם סימנים ונחלק לקבוצות, לתועלת המלהקים והמתמודדים על מקומות פנויים. אך לפני כן צריך לחלוק כבוד לטמבל הכללי, זה שמוכר לכל צופה במשדרי חדשות,

בימים של אירועים מסעירים בהם כתבנו עומד ומלהג בשידור חי, כשמאחוריו קבוצה ענקית של אנשים שעושים פרצופים למצלמה, שולחים ד"ש לאמא, או צועקים בסלולרי שמישהו בבית יפתח טלוויזיה. לפתע התגשם חלומם. רואים אותם.

הנדחפים למסך לא בהכרח נושקים לרצפה בתוצאות מבחני האיי-קיו. יש רק כמה דברים שמעולם לא לימדו אותם - כמו איך מתנהגים בנוכחות מצלמה, מהו פריים ומדוע הוא הופך את המציץ אליו מהצד לאידיוט תמהוני. לא באמת רואים אותו בשלמותו, אלא רק רגע זעיר מרצף חייו בו הוא מתפרש פשוט כאידיוט.

כל אחד מאיתנו, כולל חתני פרס נובל, נשיאי מדינות (ג'ורג' בוש) וקברניטי תעשיה, יכול לצאת אידיוט. כל אחד יכול להתפדח קשות בעריכה נבונה ומניפולטיבית של משפטים שהוצאו מהקשרם, התנהגות רגעית שלא מתאימה לאולפן טלוויזיה, או בהתקיים פער בין הציפיות ממנו לבין מה שהוא מסוגל לעשות באותו רגע גורלי שבו המצלמה מתמקדת בו.

גמגום רגעי בשידור, תנועת יד שמתפרשת כחיטוט באף אבל בעצם התכוונה לגרש זבוב, צחוק רם מדי, פאוזה ארוכה מדי בין שאלה לתשובה - וזהו, נגמר. יצאנו דבילים. בניגוד לשחקנים מקצועיים ולמנחי תוכניות מצולמות, לנו לא יתנו עוד טייק כדי לתקן את הרושם. את הפדיחות שלנו לא ישאירו על רצפת העריכה, או יריצו יחד עם הכתוביות. מבחינתם של עורכים ומפיקים נבונים, הפדיחות שלנו שוות זהב.

אבל האמת היא שאף אחד לא צריך להידחף למצלמה כשיש מגוון כה גדול של אופציות להחצין ולהפגין, להנכיח ולדגמן טיפשות ובורות מכל הסוגים. המגוון מרהיב עד כדי כך שקשה להחליט מאיפה להתחיל. נפתח באופן מקרי לגמרי בטמבל עם המבטא המזרחי, כי כאן המפיקים מרוויחים פעמיים: גם את הצופה שנהנה לצחוק על אידיוטים, וגם את הגזען הקטן.

טמבל עם מבטא

רוב הישראלים נגועים בגזענות, קובעים כל הסקרים שנערכו כאן בשנים האחרונות. גם מפיקים קוראים סקרים ויודעים להשתמש בהם, ולכן הטמבל הזה הוא אחד היצורים הכי רווחים על המסך.

יוסי בובליל. מזכיר לנו את הבדיחות של אבנר דן(צילום: ענת מוסברג)

טמבל עם מבטא הוא ישות סטריאוטיפית שמגיעה אלינו מבדיחות גזעניות, והוא מכרה זהב עוד מימי אבנר דן וה"פרסי, מרוקאי ותימני נכנסים למסעדה" שלו. לרוב מדובר באדם שתרומתו לתוכן המצולם היא שטף של אמונות תפלות והחצנה של פחדים קמאיים (שודדים יבואו לגנוב את תכשיטי החתונה של עינב בובליל! יש כלב בווילה!) ובעיקר שיבוש של כל מילה תלת הברתית בעברית וכל מונח לועזי (כמו הבילבול בין מטאפורה ותפאורה על-פי האיש שלא ידע מהו בופאלו, דודו קפרא).

מאידך, האיש הזה (או האשה, עיינו ערך אוסי מהמירוץ למליון) מצויידים גם ביכולת לתרום לכם פניני לשון לרגע, בתנאי שמפמפמים אותם עד זרא בפרומואים: התחת שלי במים, כמו דבורה מיד עוקצת, שלא נדע מטומאה. אבל זה קורה רק בתוכניות של הביוקר, כי בערוצים הקטנים והפחות מפומפמים, מככב הטמבל העדתי לשימוש חד פעמי.

אוסי וכרמית מ"המירוץ למליון". כי תימניות זה מצחיק(צילום: עדי אורני)

זוגות רבים מדי ב"עונת החתונות" הפגינו כושר שיבוש. זכורים לרעה, בחיוך: האיש שלא ידע מה בין "פיצה נבונה" לפיאצה נאבונה", זאת שהפכה את "הקפלה הסיסטינית" ל"קפלה אסיסטנטית" ומגוון גדול של כלות-עם-מבטא שכמעט התעלפו כשהחתנים הציצו וראו להן את השמלה לפני הזמן.

המבטאים הכי מבוקשים הם כמובן אלה שלא יזהו במדויק את העדה, אלא רק את המזרחיות. אחריהם צועדים התימנים, כי בעיני הגזען המצוי תימנים זה תמיד נורא מצחיק, האתיופים, כי הם מדברים נורא משונה, והרוסים - כי מה הם בכלל, חוץ מסטראוטיפים של מאבטח, זונה וקופאית שמנה?

הקלולסית הבלונדינית

בתפקיד הרווח על מסכינו, הבלונדינית בכלל לא צריכה להיות בלונדינית, אלא רק לרענן שורשים בהפוגות בין הצילומים. גם היא מגיעה כנציגה של סטראוטיפ הבלונדה המטומטמת, והיא עושה לסטריאוטיפ המון כבוד. סדרה ארוכה של רעמות צבועות חלפו-עברו בזיכרון הקולקטיבי לטווח קצר: כל אלה שמתו להתנשק עם גיא גיאור או איתן אורבך, ואלה שדיגמנו זוגיות עם חננות, זאת שהתחתנה עם משולם ריקליס "במעושרות" וזאת שלא ידעה מי זה מנחם בגין ב"האח הגדול".

אלין לוי. לא חייבים להיות בלונדינית אבל זה בטח לא מזיק(צילום: אלי אלגרט)

האחרונה, אלין לוי, פרצה את גבולות הטייפקאסט והוכיחה לעצמה ולעולם שיש חיים תבוניים אחרי האח. מה יוכיחו יושבות המשבצת הנוכחיות, בר ואינה מ"המירוץ למליון"? שיש קלולסיות שיכולות לחבר משפט תקני בעברית ועדיין לא מסוגלות להגיד שום דבר?

יפה, אבל מה-זה טפשה

מלכות יופי וחן בכל גווני השיער, דוגמניות-על ודוגמניות סתם, פנינה טורנה, לאה שנירר, אביבית. ממש באורח פלא, איכשהו כל מאמצי הליהוק של מגוון התוכניות השונות לא הניבו תוצאה הפוכה, כלומר - משהי שהיא גם יפה וגם חכמה. מטל נוי ב"TLV" ("מי זו נטע זר?") ועד סיון ב"האח הגדול" ("אני לא יודעת למה אני בוכה", שיחות נפש עם הדג שימי) כל מה שתראו בטייפקאסט הזה הוא אישוש לפרומו מצוין אחד - "עומק זה המצאה של מכוערות". אדל היתה חותמת על זה (ומרביצה לתום).

שוטה הכפר מנווה חמציצים מבטיח שעות מרובות של הנאה בזכות שתי תכונות: הוא מגיע מהפרובינציה וניסיון החיים שלו, בתוכה או מחוצה לה, מוגבל ביותר. את הטיפוס הזה צריך לקחת לטיול בעולם הגדול כמו שעשו ב"סטופ כדור הארץ", ואז כל מגבלותיו עוברות בסך מול המצלמה: "שיואו, כמה סינים", תאמר השופהוליקית בבייג'ינג. "זה ממותה", יאפיין תום את הפיל התאילנדי, ואתי דודאי מ"מעושרות" לא יודעת כמה עולות עגבניות כשהיא יוצאת מן הפרובינציה הנפשית שלה לאוהל מחאה.

הדביל עם המסר לאומה

הפעם, גבולות של השכלה והכנסה, מוצא אתני והשקפות פוליטיות לא מהווים מכשול לקבלת התפקיד. הוא מבוסס על שתי טעויות: האחת, אמונה עצומה שיש לך ורק לך משהו מאוד חשוב לומר ל"עם ישראל", והשניה - שמישהו ייקח אותך ברצינות רק מפני ש"רואים אותך בטלוויזיה".

ארז דה דרזנר. באנרגיות טיפשיות(צילום: רונן אקרמן)

דוגמאות? בבקשה: "אנרגיות חיוביות", זוכרים? טיפשי פחות או יותר מ"סקול באס"? מנותק פחות מ"החיים זה פאן-פאן-פאן?" או "צריך שיטת אדלר בבתי הספר"? חסר טעם פחות מ"די לכיבוש" כשמשתכשכים בז'קוזי של בית האח או "קידום זכויות לאנשים עם מוגבלויות" באותה תוכנית ריאליטי?

הפתי המקושר ליושב במרומים

ברוך השם, לא חסרים כאלה. המאפיין העיקרי שלהם הוא האמונה שכל דבר טוב שקורה להם הוא "נס משמיים" וכשאומרים את זה צריך לגלגל עיניים למעלה, רצוי עם נשיקה באויר. ניצלתם מפיגוע? תגידו "נס" בחדשות, וישדרו את זה בלי לשאול אתכם איך הנס לא קרה לאשה המאמינה ההיא ולתינוק שלא חטא ונשרפו בחיים.

שושה ושושי מ"המירוץ למליון". שלא נדע מטומאה(צילום: ענת מוסברג)

תגיעו בזמן למונית בבנגקוק, לפני המתחרים? ברור ששושה ושושי הם לא המתמודדים האמיתיים - אלוהים בעצמו רץ כדי להביא להם את הפרס. אם אתם מחוברים להשם יתברך ברמה מסיונרית, יהיה גרוע עוד יותר, כי אי אפשר

להימלט מהגורל הצפוי לברי סימון, אלא ביציאה עצמאית, מלווה בטונות של אהבה עצמית, מהבית.

רשימה זו לא מתיימרת להקיף את כל סוגי האיוולת הישראלית שעל המסך, אלא רק להצביע על רווחיותה ועל הקשר בין זה לבין העובדה שהיא רווחת כל כך. טמבלים מצחיקים אותנו באורח כמעט אינטואיטיבי, מפני שהם מסמנים את הפער העצום בין "איך ראוי לדבר" ו"כיצד רצוי להתנהג" לבין מה שאנחנו רואים במרקע. הם מלכדים את הצוחקים בבית בברית סמויה של עליונות על פני היצור המרצד מהקיר, ורק לעתים רחוקות מאד יעוררו בנו את מידת החמלה האנושית שתעניק את הצ'ק לג'קי ותחזיר אותו לאנונימיות מבורכת. לאותם חיים ללא מצלמות וללא כל אותם צופים שהסתלבטו עליו - ועל עשרות אחרים - עד לטמבל התורן הבא.