את מם הנישואים אי אפשר להפסיק

עוד בנושא בערוץ יחסים:

אהבת נצח: תוצר של גנטיקה או מאמץ?

אני הומו ונולדתי כך, שום המרה לא תעזור

אינטיליגנציה ארוטית: כל אחד צריך גן סודי

האינסטינקט האנושי: לבגוד בחסות המדע

להקריב כדי לבנות

דוקינס ניסה להסביר את תופעת האלטרואיזם - אינטרס לעזור לאחרים, שבמובנה הנפוץ יותר מתייחסת לאנשים ששמים את טובת האחר לפני טובתם העצמית. בעוד שחוקרים רבים, בעיקר מתחום הפסיכולוגיה, טוענים שאין אנשים אלטרואיסטיים באמת ושכל פעולה לטובת האחר מאחסנת בתוכה אינטרס עצמי כלשהו, דוקינס הניח תשתית מעניינת להסבר התופעה במונחים של החלטות מושכלות, אך לא מודעות, ברמת התפקוד האבולוציוני והראייה רחבת-הטווח של הפרט.

לכאורה, אורגניזמים (ובהם בני-אדם, כמובן) אמורים היו להיות מרוכזים כל-כולם בעצמם, בהישרדותם וביכולתם להעמיד צאצאים. על פניו, היינו אמורים להיות יצורים הפועלים אך ורק עבור עצמנו, אחרת היינו מקריבים את עצמנו לטובת האחרים וכך מכחידים את הרצף הגנטי שאנו משמרים ושואפים להעביר הלאה.

אך מנגנונים אבולוציוניים שונים, שהתגלו, בין היתר, בעבודתו של דוקינס ובתגובות אליה, מסבירים שלפעמים דווקא פעולות אלטרואיסטיות משפרות את היכולת שלנו להעביר את עצמנו הלאה, גם כאשר אנו מקריבים מעצמנו או אפילו את עצמנו. כך למשל, המצבים שבהם הפרט יהיה מוכן להקריב עצמו, כדי לאפשר את הישרדותם של אחרים הנושאים גנים הדומים לשלו.

בראייה סוציולוגית, אפשר לראות את תופעת הגן האנוכי בהקרבה העצומה של הורים רבים בכל הקשור לילדיהם. ניתן למצוא מצבים שבהם משפחות מתפקדות למטרה מרכזית אחת: חינוך הילדים ושיפור סביבת חייהם, והורים נוטים לבסס החלטות רבות כמו מקום וסביבת מגורים, סגנון חיים ודפוסי הוצאות כלכליים על בסיס רווחתם של ילדיהם. כאן, אומרים דוקינס וממשיכיו, הגן האנוכי פועל בהורים במטרה לתת לילדיהם - הנושאים את המטען הגנטי שלהם - את התשתית הטובה ביותר לפרוץ ולהצליח בחייהם.

נשואה? נו, אז הכול בסדר

דוקינס נחשב לאחד הביולוגים האחראיים להופעת מדע הסוציו-ביולוגיה - הקישור הרעיוני וגם הפרקטי בין ביולוגיה לסוציולוגיה. לא פלא אפוא, שהמושג "מם" שלהב כל כך חוקרים מתחומי ידע שונים: הוא מייצג תופעה מרתקת של העברת מידע באופן כמעט אוטומטי, ומתייחס ליכולת המופלאה של ידע להפוך למעין "קפסולה" סגורה, המשכפלת את עצמה שוב ושוב.

במחקר התרבות, למשל, משתמשים בתופעת ההרחבה הסמנטית של מושגים כמו "זוגיות", שכבר מזמן גדלו אל מעבר למובן המיידי שלהם, כדי להסביר תופעות של "העמסת מסמנים" על מושג כלשהו.

דוגמה תסביר את זה טוב יותר מכל תיאוריה יבשה. אם נבחן את מושג ה"נישואים", נגלה שמדובר בתופעה חברתית-דתית, המעוגנת בתרבויות כאמצעי מסדיר ומווסת השומר על הסדר החברתי ומגדיר הירארכיה. בחברות רבות המעבר של גבר או אשה מסטטוס "רווק/ה" ל"נשוי/ה", טומן בחובו גם מסרים חברתיים: החברה רואה באופן מסוים אשה רווקה לדוגמה, ומתייחסת לגמרי אחרת לאשה נשואה.

לעתים יש גם פרקטיקות פיזיות היוצרות בידול בין שני המצבים, כמו למשל, הטבות מס הניתנות לנשים נשואות ולאמהות בפרט, לעומת מדרגות מס שונות לזוגות ללא ילדים או לרווקים ורווקות. הסטטוס, במקרה הזה, מגדיר גם מעמד חברתי וגם מעמד טכני הנושא הטבות שונות ומשונות בעיני החוק ומוסדות המדינה.

אך "נישואים" הם מושג רחב ביותר, גם בהיבט הפסיכולוגי. יש חברות שבהן בגידה מינית למשל, נחשבת חמורה בהרבה כאשר היא נעשית בתוך תא מוסדר שבו שני בני הזוג היו מעורבים בטקס מיסוד-קשר כלשהו, כמו חתונה, לעומת זוגות לא נשואים הנתפסים לא פעם כ"רופפים" או מחויבים פחות זה לזה.

האם טקס הנישואים שבו נשבור כוס או נישבע אמונים ל"חולי ובריאות, אושר ועושר", הוא זה שהופך את הזוגיות שלנו למחייבת, אמיתית ויציבה? יש שיאמרו שחוזקו של הקשר אינו נקבע על סמך טקס תרבותי זה או אחר. ולעומת זאת, כמעט כולנו נרגיש את האיכות שאינה מוגדרת בבירור, שמקנה המושג "נישואים" ליחסים שלנו.

יש שרואים בנישואים "אישור" ואחרים שמוצאים בהם "ביטחון". יש כאלו שימצאו במודל הזה משהו דכאני, ואחרים שישאפו להינשא כדי להרגיע את עצמם ואת סביבתם, כאילו שהטבעת על האצבע מוכיחה לנו ולעולם שאנחנו "בסדר". כאילו שלהיות רווק או ("לא עלינו") רווקה - זה פחות טוב מלהיות אדם נשוי.

וולנטיין כמם סוציולוגי

מה הקשר לגנטיקה ולגן האנוכי של ריצ'ארד דוקינס? ההסבר ה"יבש" הוא שכאשר אנחנו, או התרבות סביבנו (ובכלל זה בני משפחה, עמיתים לעבודה, חברים, ואפילו מוסדות ממשלתיים שונים) מייחסים למושג "נישואים" ערכים נלווים והון סימבולי שמשפיע על מקומנו בהירארכיה - נרצה לעטות על עצמנו את אותם מסמלים דרך הנישואים והצהרה עליהם.

אם נתבונן על נישואים כ'מם', נראה איך הם משכפלים את עצמם, ועל הדרך משעתקים גם קונספטים נלווים החורגים לגמרי מהטקס הקצר שבו בני זוג מצהירים על אהבתם ומחויבותם המשפחתית האחד כלפי השני. כך למשל, טבעת נישואים היא יותר הצהרה של בני הזוג כלפי חוץ - מאשר אחד כלפי השני.

אנו עשויים להזדעזע מכך שחברות שבטיות מקעקעות נשים נשואות למען יידעו שהן שייכות לגבר אחר (וכדי להרחיק גברים מאותה אשה) - אבל לראות בטבעת המסמנת בדיוק את אותו הדבר משהו נחמד ואפילו יפה. בשני המקרים מדובר במסמלים פיזיים המייצגים משהו לגמרי סימבולי ואמורפי. היחס שלנו לכל אחד מהם הוא תלוי תרבות, זמן והשקפה.

הוולנטיינז הוא עוד דוגמה טובה לכך. כמעט כולנו יודעים שמדובר בחג מסחרי, שנוצר בראש ובראשונה לעודד מכירות ולהניע את גלגלי הקפיטליזם. בימים כאלו, של "חגי אהבה" שאין להם משמעות של ממש ותכליתם היא שיווקית גרידא, עשויים אלו מאיתנו שלא נמצאים בקשר זוגי לחוש בודדים, עצובים, אפילו מדוכאים.

העובדה שהחג הזה הוא המצאה מחושבת ונטולת כל משמעות, לא משנה את התחושה הבסיסית. הביחד הפומבי של הזוגות סביבנו מדגיש את הלבד של מי שאינו נמצא בתוך מערכת יחסים. כך, ברחבי העולם אנשים יתרגשו ממחוות קטנות וגדולות של אהבה, זוגות ימלאו מסעדות וחנויות הפרחים ויצרני השוקולד וכרטיסי הברכה ידפקו קופה על חשבון הרצון שלנו להצהיר, כל אחד בדרכו, על כך שהוא אוהב את האדם שלצידו.

זוהי דוגמה נפלאה לתופעה תרבותית שמנצלת את הנטייה הטבעית שלנו - הצורך לקבל ולהפגין אהבה, שייכות ועוצמה מתוקף היותנו בתוך מערכת יחסים - ועד כמה הצורך הזה משמעותי עבורנו. כך הפך הוולנטיינז, הזר כל כך למציאות הישראלית למשל, למם שאי-אפשר להתחמק ממנו.

אנחנו מופגזים במסרים שלו מכל עבר, באמצעי התקשורת, בסטטוסים של אנשים בפייסבוק, ודרכם נותנים תוקף לאהבה ולזוגיות שלנו, או תוקפים את הבדידות והעצב של עצמנו. שום דבר טוב לא יוצא מזה, ובכל זאת, את המם הזה אי אפשר להפסיק.

לכל העדכונים, הכתבות והסטטוסים - כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק