"פרידה": קולנוע מועשר תוצרת איראן
הסרט "פרידה", שמתמודד עם "הערת שוליים" על פרס האוסקר הזר, מציף מעל לפני השטח דילמות מוסריות שנוגעות לחברה והמשפחה האיראנית. גם אנחנו הישראלים יכולים להזדהות
הסרט האיראני המצוין "פרידה" ("A Separation") נפתח בסצינה שבה שופט נדרש להכריע בשאלת משמורת על ילדה. בעוד האם, סימין (ליילה חתאמי), רוצה לקחת עמה את הילדה ולעבור לחיות בחו"ל לפני שיפוג תוקף הוויזה שניתן לה, מסרב הבעל, נאדר (פיימן מאעדי), לתת לה גט.
הסצינה מצולמת בשוט רציף אחד, כארבע דקות אורכו, ובמהלכה מתווכחים בני הזוג ושוטחים את טיעוניהם ישירות אל המצלמה. באופן זה מכונן מעמדו של הצופה כשופט (השופט עצמו אינו נראה ורק קולו נשמע) - סיטואציה שתהיה בעלת משמעות רבה בהמשך.
השופט/צופה מקשה. לו היה בעלה של סימין מכה אותה, מכור לסמים, או מונע ממנה כסף כיס - ניחא. נאדר, מצידו, צודק בטענתו כי הוא מטופל באב חולה אלצהיימר, שאותו אינו יכול להשאיר מאחור, ועל כן אינו יכול להצטרף אל אשתו. מאידך, הוא גם לא מתכוון לאפשר לה לקחת עמה את בתם היחידה ולגדל אותה בחו"ל.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
וזה בדיוק מה שנפלא כל כך ב"פרידה", ומה שמכתיב את הטון של הסרט כולו - שאין בו "טובים" ו"רעים", צודקים ולא צודקים. זה גם לא עוד סרט דידקטי שעניינו מעמד האישה באיראן של היום - על אף שכך לפחות נדמה במהלך הדקות הראשונות שלו.
המשפחה הגרעינית
נאדר, שאשתו עזבה אותו ועברה להתגורר בינתיים עם הוריה, שוכר מטפלת יום פשוטה (שרה באיאט) שתדאג לאביו החולה. יום אחד הוא שב הביתה מהעבודה, ומגלה שהאישה נעלמה. מכאן והלאה מתגלגלת שרשרת אירועים שמובילה את הדמויות, שוב, אל בית המשפט שבלשכותיו ומסדרונותיו מתנהלת מרבית העלילה.
מכאן ואילך גם מנוסחות בבהירות התמות המרכזיות של הסרט - קבלת אחריות, הכרה והתעלמות, שמרנות מול ליברליות, ואתגרים מוסריים שכל אחת מהדמויות כאן נאלצת בתורה להתמודד עמם. מעל הכל מרחפות שאלות, נרטיביות ומוסריות, שהסרט בתבונה רבה מסרב לענות עליהן תשובות פשוטות או אף לספק תשובות בכלל. גם בכך נעוצה גדולתו של "פרידה"; באופן שבו הסרט "מסרב" לחד משמעיות, ומותיר את הדברים במלוא מורכבותם ועמימותם.
הבמאי, אשגאר פרהדי, שסרטו זכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין אשתקד (כשזה עוד נקרא "Nader and Simin") ומתמודד השנה מול "הערת שוליים" על אוסקר הסרט הזר - בונה את "פרידה" כדרמה משפטית שבה הצופה הוא השופט וזה שצריך לנקוט עמדה.
לכאורה, ההשוואה המתבקשת היא בין סרט זה לבין "רשומון" הקלאסי של אקירה קורוסאווה. אלא שעניינו של האיראני אינו ביחסיות האמת ובמציאות החמקמקה, אלא בסוגיות מוסריות ואנושיות שהדמויות נדרשות - ומתקשות - להתמודד עמן, ובתוך כך כמו תובע הסרט מהצופה עצמו לקחת אחריות על מה שראה.
זו, למשל, הסיבה שפרהדי "חותך" על פי רוב את הסצינות לפני סופן, כך שאינפורמציה (לעיתים משמעותית) נותרת חסרה. זו אינה גחמה נרטיבית או היענות לאסטרטגיה המקובלת בסרטים בלשיים, שגם בהם המידע שנמסר לנו הוא חלקי. זוהי עמדה מוסרית שדורשת מהצופה להיות מעורב, להכריע בעצמו, ולשנות שוב ושוב את יחסו אל הדמויות ומצוקותיהן.
הפרד ומשול
פרהדי מקפיד לצלם את הדמויות מבעד לדלתות וחלונות. זו אמנם אסתטיקה המוכרת היטב מסרטיו המודרניסטיים המנוכרים של מיכלאנג'לו אנטוניוני, אבל כאן יש לה משמעות נוספת - היא מבליטה את נקודת המבט המוגבלת, התחומה, והופך את ההתרחשויות בבית למניפה של פרספקטיבות ופרשנויות אינדיבידואליות. ממש כאילו מדובר היה בפלפול תלמודי מסעיר.
אבל "פרידה" אינו מנותק מהמתרחש באיראן של היום. המתח בין המשפחה האחת, המלומדת, זו של נאדר וסימין (שדמותה המערבית מזכירה את זו של הנהגת ב"עשר" של קיארוסטמי), לבין המשפחה השמרנית וקשת היום של המטפלת ובעלה, סנדלר מובטל ומריר (שאהאב חוסייני) - בולט.
ההתנשאות הסמויה של הראשונים כלפי האחרונים מבטאת פערי מעמדות ברורים בחברה האיראנית העכשווית, אבל גם הקונפליקט המניע את העלילה, זה שבין נאדר וסימין, מכיל היבטים ביקורתיים. שכן סימין מבקשת לקחת עמה את בתם (המגולמת בידי בתו של הבמאי, סרינה) משום שהיא דואגת לעתידה ואינה רוצה לגדל אותה "בתנאים האלה". כשהשופט הבלתי נראה תוהה לאילו תנאים היא מתכוונת - סימין נמנעת במכוון מלענות.
אחד המאפיינים הנפלאים של הקולנוע האיראני הוא השילוב המתקיים בו בין פשטות ומורכבות. וכך, אף שעלילת "פרידה" נדמית, על פניה, טריוויאלית, והדרמה שבמרכזו נדמית כלקוחה מסדרה משפטית אמריקאית מובחרת - הסרט מציע הרבה יותר מכך.
סגנון הבימוי הפשוט של פרהדי עומד בניגוד לתסריט הווירטואוזי שכתב (ושעליו הוא מועמד לאוסקר), וצוות שחקניו מעניק לו את מלוא התמיכה. העובדה שמדובר בשתי משפחות שמתקוטטות סביב סוגיות של אחריות ומוסר, עשויה להזכיר את "אלוהי הקטל" של רומן פולנסקי על פי המחזה מאת יסמינה רזה. אבל פרהדי אינו מתעב את הדמויות שלו, או מתבונן בהן כבעכברי מעבדה. אדרבא, יש בו ובסרטו הבנה וחמלה שהופכות את הצפייה בו לחוויה מרגשת.
