"ד"ר פומרנץ": השיא האישי של אסי דיין
נביא הדקדנס של הקולנוע הישראלי, אסי דיין, מנסח ב"ד"ר פומרנץ" טקסט אישי ביותר - ביטוי מיוסר ואותנטי שנעדר מסרטיו הקודמים. הקומדיה השחורה המבריקה הזאת מצליחה לגעת ברגש ולעורר תחושת עצבות - ומכך אף גדולתה

 ()

בתחילת סרטו החדש של אסי דיין, "ד"ר פומרנץ", ממלאת את המסך דמותו של דיין. גבר כבד גוף ותנועה, מוזנח למראה, בעל מבט מזוגג למחצה. דיין מגלם בסרט פסיכולוג כושל, שמאזין בחוסר עניין למטופליו הספורים, אך לא בכך העניין.

 

ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

 

מאז הופעת הבכורה שלו כאורי כהנא ב"הוא הלך בשדות", לפני יותר מארבעה עשורים, הפך דיין בעל כורחו למייצגו הקולנועי של הצבר האולטימטיבי (הוא "ירש בתפקיד" את פול ניומן שכיכב ב"אקסודוס"). מאז גם שימש גופו הממשי, הפיזי, של דיין, על תמורותיו ומשבריו, ביטוי סימבולי לדעיכתו וקריסתו של מיתוס הצבר.

 

הטריילר של "ד"ר פומרנץ"

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

השיא, כמובן, היה ב"מר באום" שבו, בסצינת המקלחת הבלתי נשכחת לקראת סופו של הסרט, נצפה דיין בעירום פרונטאלי, שחשף עתה את קלון הגוף שבעבר ייצג את פאר האידיאה הציונית.

 

מה שיפה ב"ד"ר פומרנץ", שהוא אחד הסרטים הטובים ביותר שדיין ביים וכתב, הוא העובדה, שהגוף האינדיבידואלי אינו הופך בו לעוד אלגוריה עצובה לכישלון המפעל הציוני. בבחינת "תסתכלו עליי ותראו אתכם".

 

אדרבא, הסרט, שמתרחש רובו ככולו בתחומיה של דירה תל אביבית אחת, כמו "מסרב" לפענוח שכזה, והוא נעדר על כן, ועל כך יש להודות, אותו מימד דידקטי ואפוקליפטי שהיה לסרטים דוגמת "מר באום" ו"החיים על פי אגפא" לפניו (אף כי מעניין להשוות בין שוט הסיום של "אגפא" לבין השוט החותם את הסרט הזה, שניהם בעלי אופי פוסט-אפוקליפטי).

 

אסי דיין ורבקה מיכאלי. מהציבורי אל האישי ()
אסי דיין ורבקה מיכאלי. מהציבורי אל האישי 

 

יתר על כן, ישנה ב"ד"ר פומרנץ" איזו מידה לא מבוטלת של עצב. דמותו של דיין בסרט, ואולי זהו דיין עצמו, נדמית כבויה לגמרי ומיואשת. כמו כמהה אל המוות. כך, יש בסרט משהו מיוסר מאוד, איזה כאב אישי, אותנטי, שנעדר מעבודותיו הקודמות, ואשר מצליח לחלחל ולגעת באופן אינטימי במיוחד.

 

אסי דיין - בטיפול

הסרט מביא את סיפורו של פסיכולוג קליני, אותו מגלם כאמור דיין עצמו, העובד במוקד טלפוני שתפקידו לספק עזרה ראשונה אקספרס לאנשים במצוקה נפשית. כאשר אחד ממטופליו מתאבד בקפיצה ממרפסת דירתו של הדוקטור, מחליט פומרנץ להפוך את האירוע הטראגי לעסק מכניס – השכרת דירתו שבקומה ה-12 בבניין דירות תל אביבי, למתאבדים פוטנציאליים. "החיים", הוא מסביר, "הם מחלה עם מאה אחוזי תמותה".

 

וכך, במשך ערב אחד מזנקים ממרפסתו אל מותם מתאבד סדרתי (שלמה וישינסקי), סא"ל דכאוני (שמיל בן ארי) וקשישה ערירית (רבקה מיכאלי) - ומעשירים בינתיים את קופתו המדולדלת של התרפיסט. במקביל, מסתובב בנו פקח התנועה של פומרנץ (מיכאל הנגבי), הלוקה בתסמונת אספרגר, ומחלק דוחות חנייה באובססיביות, בשאיפה לזכות בתחרות "פקח נולד".

 

מיכאל הנגבי כפקח וצופית גרנט. הישראליות העלובה ()
מיכאל הנגבי כפקח וצופית גרנט. הישראליות העלובה 
 

 

המוות מלווה את יצירתו של אסי דיין למין ראשיתה (סרטו הראשון, "הזמנה לרצח" מ-1973 היה דרמה משטרתית שעסקה במצוד אחר מחסל סדרתי). מבחינה זו, יש ב"ד"ר פומרנץ" משהו שמזכיר את "חגיגה לעיניים", סרטו של דיין מ-1975, שבו מגיע משורר מהולל, בגילומו של יוסף שילוח המנוח, לעיירה צפונית על מנת להתאבד בה. אלא שבעוד הסרט ההוא היה קומדיה סוריאליסטית נוסח הקולנוע המזרח אירופי, עבודתו הנוכחית של דיין נדמית יותר כמו פרידה עצובה מהחיים.

 

וזה בדיוק מה שהופך את הסרט למרגש כל כך, לפרקים. שכן דיין בו כמו יורד מכס נביא הזעם של החברה הישראלית (תפקיד אותו מילא בהצלחה ב"טרילוגיה האפוקליפטית" שלו שכללה, בנוסף ל"אגפא" ו"מר באום", גם את "שמיכה חשמלית ושמה משה" המעולה), ומתיישב על כורסת הפסיכולוג המרופטת על מנת להעניק למטופליו דוויי הנפש את רגע החסד האחרון של חייהם – המוות.

 

מבחינה זו, יש ב"ד"ר פומרנץ" משהו שמזכיר קומדיית מצבים אבסורדית. דיין, מודע למעמדו כפסיכולוג הלאומי ("בטיפול"), אינו מתיימר להשיב אל הפציינטים המעפילים אל דירתו על מנת לקפוץ ממנה אל מותם, את טעם החיים. אדרבא, הוא לועס באוזניהם את כתבי קאמי ושות', ומצטט מספרו שלו עצמו הקרוי, בהתאם, "המקרי, הארעי והסתמי" – במטרה לעודד אותם לעשות כן.

 

גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת

קשה שלא להעלות על הדעת את מחזותיו הזעיר בורגניים של חנוך לוין נוכח הצפייה ב"ד"ר פומרנץ". אבל אצל דיין אין ניואנסים (זו אולי הסיבה שמצעד המתאבדים נטול גיוון של ממש), ועיקר עוצמתו של הסרט נובעת מהצפייה ביוצר-בורא, דיין – אלוהים, אם תרצו – מטיח בדמויותיו את אמירותיו על החיים, רגע לפני שהוא שולח אותן אל מותן.

 

שלמה וישינסקי ואסי דיין. המוות אינו מחוסר עבודה ()
שלמה וישינסקי ואסי דיין. המוות אינו מחוסר עבודה 

 

"ד"ר פומרנץ" הוא קומדיה שחורה מבריקה ומצחיקה מאוד, ובתום צפייה חוזרת ניתן אף לקבוע שזהו סרטו המרגש ביותר של דיין. אבל בעיקר זהו סרט השב ומעיד על היותו של דיין נכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. יש בו משהו כן ואמיץ יותר ממרבית הסרטים שמופקים פה, והוא מהווה חלק בלתי נפרד מחיבוק הדוב של דיין עם המוות, חיבוק שנמשך מאז הופעתו המכוננת כצבר המיתי שמקריב עצמו על מזבח המולדת.

 

להצלחת הסרט תורם צוות השחקנים המצוין, שכולל בנוסף לנזכרים מעלה, גם את שלמה בר שביט, יוסף כרמון, צופית גרנט ולוסי דובינצ'יק. תשואות מגיעות גם למלחין, עמית פוזננסקי (שחיבר גם את המוזיקה ל"הערת שוליים"), שמעטר את הסרט בנעימות בעלות אופי חד וסרקסטי. המתינו עד תום כותרות הסיום כדי להאזין לשיר הנפלא שהלחין, למילותיו של דיין, "סוף" שמו, אלא מה.

 

    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ד"ר פומרנץ": השיא האישי של אסי דיין
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד