פרידה מאמא: כעסתי ושנאתי אותך פעם. לא עוד
"רק אלוהים יודע כמה בכיתי, כמה נלחמתי לשנות ולהשתנות, כדי להתאים לתבנית הבלתי אפשרית שטיפחת בראשך. אם תמצאי מקום בליבך להבין ולסלוח רגע לפני שאת הולכת, פחות לי ובעיקר לעצמך, אוכל לומר שאהיה רגועה"

אומרים שכל אמא אוהבת את הילדים שלה אהבה מטורפת, חסרת גבולות ונטולת תנאים. שבעיניה הם תמיד הכי יפים, הכי טובים והכי מוצלחים, ושזה בכלל לא משנה אם הם מקרטעים תדיר בשבילי החיים. כל אמא, כך אומרים, אוהבת את הילדים שלה אהבה אדירה, נשגבת ועיוורת, כזו שמקורה בגנים, בריח ובקסם, כי כל אשה חווה התאהבות, בו ברגע שגוזלה הורוד והזעיר מגיח מבטנה ונושם נשימתו הראשונה, אהבה שרק מתעצמת וגדלה. אז אומרים.

 

עוד בנושא:

אמאל'ה. הפכתי לאמא שלי

יחסים אסורים: אמא שלי דפקה לי את החיים

ילד של אמא: גברים שקשורים לאמהות שלהם

הוא לא בשבילך, אמא

 

 

אנשים חיים-מתים

יש אנשים שמיד ניכרת בהם איזו מוזנחות, אומנם הם לא פעם לבושים נפלא ובטעם, מדיפים ניחוחות מלטפים, מדברים רהוט וגבוה ובכל זאת, מן מוזנחות רגשית שאי אפשר להתעלם ממנה. משהו שיוצא מנפש שהתהוותה בימי ילדותם, אי שם ברגעים דקים בהם היו צריכות להיאמר מילים מעצימות, רגעים בהם ידיים מחבקות אמורות היו לעטוף ולהגן מכל משמר, וזה לא מה שקרה.

 

 

אלונה היא בחורה כזו. בחורה תמירה שנישאת עד השמיים, מתולתלת, נעימת מראה וחמודת סבר, ועדיין - למרות שלל מעלותיה, היא גוררת אחריה איזו נדיפות, משהו רדום, כבוי, לא מטופח או מטופל באמת ומהלב.

 

אמא שלה חלתה בסרטן ריאות לפני חצי שנה, וכל הסימנים מראים שימיה ספורים. בני המשפחה לא שרויים בעצב תהומי, הם ידעו שלשם נושבת הרוח ובכל זאת, פרידות תמיד תופסות אותנו לא מוכנים ומבולבלים. "לא הייתי בת מועדפת, גם לא אהובה במיוחד", היא מספרת. "יש לי שלושה אחים גדולים ואת בטח היית מניחה שבתור הבת הראשונה, אחרי בנים ועוד בת זקונים, תהיה שמורה לי, אהבה מיוחדת, אבל אני לא.

 

"לא מיוחדת ולא מאוד אהובה, אני הכבשה השחורה, זו שלא עמדה בציפיות כי העזה ובחרה אחרת, כנגד כל התחנונים ושלל ההפצרות, אבל לא בזה העניין. את יודעת, כשאת מאבדת אדם קרוב כל כך, ולא משנה שלא הסתדרתם, את נוטה לשכוח כמעט ומיד את כל הכעס שבער והיה לחלק בלתי נפרד מחייך, שנים רבות כל כך, את כל תחושת העוול וחוסר הצדק העלמתי, או לפחות הדחקתי בינתיים".

 

אני רוצה שתמותי שקטה

מכתבי פרידה כבר כתבתי בחיי ולא מעט. בדרך כלל, היו אלו הספדים בעבור אלה שכבר לא איתנו, אך הפעם זה שונה. אמה בחיים, נאחזת בכוחותיה האחרונים והמילים שיצאו מפיה לא היו מנחמות ואוהבות כפי שמקובל לכתוב. ובכל זאת עזרתי לה. כך נראה המכתב: "אני נפרדת ממך עכשיו, בעוד שעה או שבוע את עוזבת, אולי לעולם שכולו טוב ואולי אל ריק אמיתי ומוחלט, את תלכי לך ושוב תשאירי אותי לבדי.

 

"גם בעיצומו של חיפוש אמיתי אחר מילים רכות, מנחמות, מודות ומחבקות, אני מוצאת את עצמי נלחמת בהדיפת הכעס הזה, שמאיים להשתלט על המכתב ולהפוך אותו למעציב, ואני לא רוצה להעציב אותך אמא, אני רוצה שתמותי שקטה, שתרגישי חזקה ונאהבת. ואני לא מסוגלת, מוכרחה להישאר נאמנה לאמת, זה אולי הדבר המשמעותי ביותר שלימדת אותי, תמיד להיות נאמנה לאמת. 'אמת בכל מחיר' אמרת, לא לסלף עובדות, לא לעגל פינות, גם כשהיא כואבת, גם אם היא הורגת.

 

"אבל לא אני הורגת אותך עכשיו אמא, את עשית את זה הפעם לגמרי בעצמך, למרות שאני יודעת שבינך ובינך את מסננת ברוגז, שהטיפול בי והדאגה האדירה שהבאתי לחייך, תרמו היטב למצבך העגום. ניסיתי אמא, באמת שרציתי להיות הבת שתמיד חלמת שתהיה לך, ילדת פרחים חייכנית, מלאת שמחת חיים ואופטימיות, מוצלחת, יפה כמו חלום וחכמה כמו שד.

 

"רק אלוהים יודע כמה בכיתי, כמה נלחמתי לשנות ולהשתנות, כדי להתאים לתבנית הבלתי אפשרית שטיפחת בראשך. אם תמצאי מקום בליבך להבין ולסלוח רגע לפני שאת הולכת, פחות לי ובעיקר לעצמך, אוכל לומר שאהיה רגועה. אהבתי אותך ואני אוהבת עדיין - אהבת נפש. כעסתי עליך ושנאתי אותך כמו שרק אדם אוהב יכול לשנוא. רציתי להיות אהובה ואת בחרת להפנות את הגב לכל מה שלא עמד בציפיותייך ולא מילא את משבצת הרצון.

 

"קיוויתי שבימיך האחרונים, בחולשתך, יקרה לך הדבר הזה שמספרים שקורה לכולם והמחלה תוליד רכות ושבריריות, לא רק פיזית אלא פנימית, כזאת שנובעת מנשמתך, מהרצון לאהוב רגע לפני שאי אפשר יותר, וטעיתי.

 

"אמא אני סולחת לך, סולחת על כל מה שלא התנצלת עליו, סולחת על פערי הדור שלא אפשרו לך לראות מעבר לערפל הצדקנות והידיעה המוחלטת. סולחת על כך שלא ידעת איך לאהוב אותי ובעיקר, זוכרת שגם אימהות הן ילדות, ילדה של סבא וסבתא, ילדה של העולם, ילדה שבעצמה ביקשה אהבה ולא תמיד קיבלה. לכי לך, שמרי עלי מרחוק והיי גאה בי, כי לאהוב אותי את יכולה גם כשאינך. שלך, ביתך".

 

 

לאהוב כי אין ברירה אחרת

בסופו של דבר, נדמה לי שישנם מקרים בהם אהבה אמיתית ובלתי תלויה היא דווקא אהבה של ילד להורה שלו, בעוד שהורים מוכנים לא פעם להציב לנו רף בלתי אפשרי, להכאיב ולפצוע, גם כשהם לא מתכוונים. זה אנחנו שיצאנו מתוכם, שאוהבים כי אין לנו ברירה, כי האישור הזה, ההורי, הוא שמלווה ומניע אותנו משחר ההוויה ועד ליום האחרון בחיינו.

 

כשחושבים על זה, לא במקרה המילה 'אושר' מזכירה כל כך את המילה 'אישור', את הרצון שלנו להפוך שבור לשלם, לחזור ולהיות שוב לחלק מהם.

 

רוצים להיות מעודכנים בכל התכנים שלנו? כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק

 

 

  • הכותבת כותבת מכתבי אהבה לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה". הסיפור עצמו, מבוסס על מקרה אמיתי והציטוט נכתב באישורה של "אלונה".

 

לפנייה לכתב/ת
קישורים ממומנים
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה פרידה מאמא: כעסתי ושנאתי אותך פעם. לא עוד
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מכתבים מהלב
צילום: shutterstock
יש מילים שחייבות להיאמר. גם במחיר הכאב הכרוך בקריאתן
צילום: shutterstock
צילום: צור ריכטר לוין
שחר הדר
צילום: צור ריכטר לוין
ynet ספיישל
הכרויות
חתונות
כתבו לנו