שתף קטע נבחר
הכי באזזזז
    זירת הקניות
    "חקלאים? יש עדיין אנשים כאלה?"
    הם קמים ב-4:00-3:00 בבוקר ומגדלים תותים, קלמנטינות, עגבניות ועזים. הם מתמודדים עם מזג אוויר בוגדני, שוק הפכפך ותחרות ממדינות בהן כוח העבודה זול יותר והחקלאי מסובסד יותר. לכבוד האביב: חקלאים מספרים איך זה לעבוד במקצוע שלצערם הולך ונעלם ולמה הם כל כך אוהבים אותו
    יוסי לפר, 28, מגדל עיזים לחלב בבנימינה אחמד יאסין, 52, קלנסווה, מגדל תותים קובי ברגמן, 31, מגדל פירות הדר ורוסקוס יוסי מימון, 37, מושב אניעם רמת הגולן - בוקר 
    ביל שלדקיס, 61, מושב צופר שבערבה, מגדל כרמים ותמרים גיא טל, 43, מושב ביצרון, מגדל בין היתר רימונים ושיזף סיני אייל כרמי, 53, קיבוץ איילת השחר: שזיפים, נקטרינות, אפרסקים עופרה רוזנברג, 64, פתחת שלום: עגבניות חממה וכרישה (לוף) 

    יוסי לפר, 28, מגדל עיזים לחלב בבנימינה

    6 שנים שימש יוסי לפר כקצין בגדוד שמשון, כשהחליט ללמוד לתואר הנדסאי בע"ח כדי להמשיך לוטרינריה, אך המורשת המשפחתית היתה חזקה ממנו והוא חזר למשק. כיום הוא אחראי על רפואת עדר, חליבות והמלטות ועל הבייבי שלו: מרכז מבקרים במשק שהוא מפתח, שיקרא 'מעז ועד היום'.

     

    "יש להן מספר על האוזן ותג על הרגל ואני מכיר אותן מרמת העטין עד הפרצוף. יש בינינו קשר הדוק", הוא מספר על הבונדינג בינו לבין דיירות הדיר.

     

    "זה משק בפיתוח, אז שופכים פה המון כספים. רק עכשיו קנינו מכונה חדשה להוצאת זבל שעלתה מעל ל-100 אלף שקל, אז אני לא יכול להשקיע במשהו אחר. כל הכסף שחסכתי מהצבא יושקע במרכז המבקרים".

     

    מי במשק? "אנחנו שני בנים ממשיכים אני ואח שלי קובי, בן 33. יש לנו קרוב ל-700 אימהות, עיזים לחלב, וגם עדרי כבשים לבשר ובקר לבשר שאח שלי אחראי עליהם. אבא הוא המפקד העליון, שמפקח על הכל. סבא הקים פה את המשק ב-1948, הוא גם הקים את נחלת ז'בונטינסקי הרחוב הראשי של בנימינה.ויש פה גם את שונטי, התאילנדי שעובד איתנו".

     

    חלק מההיסטוריה. יוסי לפר (צילום: עידו ארז)
    חלק מההיסטוריה. יוסי לפר(צילום: עידו ארז)

     

    תנובת המשק: "כרגע אנחנו מוכרים חלב לתנובה, אך מחכים לרגע שנקבל רישיון למחלבה משלנו. אמי מכינה צפתיות בבית, אשתו של אחי למדה להכין גבינות מצוינות".

     

    למה המשכת? "אידיאולוגיה. אנחנו קומץ של חבר'ה שהם בנים ממשיכים. זה לא קל. לפעמים אני קם ב-3:00  עם דמעות או מקלל ואין לי מושג מתי אחזור לישון, אבל אני אוזר כוח להמשיך, כי אני מאמין בזה מאוד. זה עצוב לראות בנים שהולכים להיי טק והאבא נאלץ למכור את כל בעלי-החיים".

     

    הכי אוהב בעבודה: את ההמלטות, כי זה סימן שהעסק גדל, שיש לו המשכיות שיש לו עבר ויש לו עתיד. אני אוהב לראות איך אנשים מגיבים לכך שיש בנים ממשיכים, לדעת שזה שלך, שאתה ממשיך פה משהו שיש לו היסטוריה עמוקה וחזקה עם שורשים".

     

    "לכל העיזים קוראים ברכה"

    איך מגדלים עיזים? "אנחנו מגדלים זאנן ואלפיני, שני סוגים צרפתיים של עיזים לחלב. בגיל שנה, העז נכנסת להריון בגיל שנה ו-5 חודשים ממליטה ומתחילה לתת חלב. עכשיו זאת עונת ההמלטות - 15-14 גדיים נולדים ביום. את הזכרים אנחנו מוכרים אחרי שסיימו עם החלב ועברו לתערובת. הנקבות נשארות. כל העסק ממוחשב, לכל עיזה יש תג על הרגל שמשמש כתעודת זהות. אנחנו יודעים כמה חלב היא נותנת, הכל".  

    15-14 גדיים ביום. יוסי לפר (צילום: עידו ארז)
    15-14 גדיים ביום. יוסי לפר(צילום: עידו ארז)

     

    מרעה? "לא. הן חיות בדיר. בעבר יצאנו איתן למרעה, אך כיום אין שדות הכל גידולים או שכונות חדשות אין לאן לצאת, משתדלים להביא ירק כמה שיותר טבעי הביתה".

      

    הפרידה מהן קשה: "הן יוצאות מפה בצורה הכי טובה אחרי שעבדו איתנו 6 שנים, חלקן לשחיטה, חלקן לפינות חי. אבא שלי אומר שאם היה מקשיב לי כילד, היו לו פה רבי קומות של עזים. ביום המכירה הייתי מחביא עיזים שלא ייקחו אותן. הן נותנות לך חלב בכמויות אדירות, כך שאתה מרגיש גאווה, אחריות וקירבה. ביום שהיא צריכה ללכת לשחיטה והיא תלך בסוף, חשוב לי שהיא תעזוב כמו שצריך, אף אחד לא זורק אותה על המשאית ומתנהג אליה לא יפה".

      

    יש עז אחת מיוחדת: "יש פה אחת, כמו כלב, שהולכת אחרי לכל מקום, היא מדהימה. אני מאמין שהיא תישאר פה עד שתמות".

     

    יש להן שמות? "לכולן פה קוראים ברכה".

    "

    חשוב לי שהן יעזבו כו שצריך. יוסי לפר (צילום: עידו ארז)
    חשוב לי שהן יעזבו כו שצריך. יוסי לפר(צילום: עידו ארז)
    .

      

    מה אנשים אומרים כשהם שומעים שאתה חקלאי? "אנשים הכי מפרגנים וגאים, התגובות מדהימות. זו הסיבה שאני הולך על תיירות. הכי חשוב לי שהחברה שלי תקבל את זה. היום למשל, אני צריך ללכת ליום ההולדת של אבא שלה ואני לא יודע מתי אצא. מגיל 20 אני כמו זקן, קשה לי לצאת בלילה". 

     

    חזור למעלה
    אחמד יאסין, 52, קלנסווה, מגדל תותים
    "נכנסתי לענף החקלאות כי אני אוהב חקלאות", כך בפשטות מתאר יאסין את דבקותו במקצוע הסיזיפי מכל. "ב-1981 התחלתי לגדל פרחים, כשהענף נפל, עשיתי הסבה לעגבנית ומלפפונים. נשארתי בירקות 5-4 שנים ועברתי לגדל תות שדה. חזרתי לשורשים, שכן בסוף שנות ה-60 תחילת שנות ה-70 המשפחה שלי עבדה בענף. משפחות שלמות עבדו בשדה ועזרתי כילד להורים שלי.

     

    "כיום אני מייצג את הסקטור הערבי בוועד של תות השדה לייצוא, אני חבר במו"פ מרכז, ואחד מאלו שמחליטים הכל בקשר לענף".  

      

    מגדל: "זן 543 הדס, זן רגיש מאוד למחלות, צריך לטפל בו כמו בתינוק. יש זנים נוספים, אבל הדס הוא הנפוץ בקלנסווה, בה יש כ-120 מגדלים וסך הכל בין אלף ל-1,200 דונם תות שדה. השנה היתה טובה מאוד לתות שדה".


     

    בעיות: "בסקטור הערבי יש בעיה רצינית ביותר, בעיית האדמות. מבחינת הדין השרעי, האדמה מתחלקת בין הבנים, ככה שאחרי כמה שנים אתה מוצא עצמך בלי אדמה ועם יחידת גידול ממוצעת של בין 8 ל-10 דונם אי אפשר לפרנס משפחה. אני מגדל על 20 דונם כי אני חוכר מהשכנים שלי. מ-50 דונם אוכל להתפרנס, אבל מ-20? אני לא מרוויח מזה.

     

    "דיברתי עם שרת החקלאות ארית נוקד בקשר לנושא כשביקרה אצלנו, לפני חודש וחצי בערך ופניתי מספר פעמים למועצת הירקות. אנחנו מחפשים אדמות מנהל מסביב לקלנסווה, יש כאלה - ריקות בלי גידולים, מושקות בידי שמיים. אלפני דונם. המושבים שסביבנו הפסיקו לגדל בהן ורצו להחכירן לנו, אך תבעו אותנו למשפט כיוון שאסור להחכיר אדמות מנהל. זה כאילו שאתה נמצא במדבר, רואה את המים לפניך ולא יכול להגיע אליהם. רואה אדמות ריקות ולא יכול לגדל בהם".

     

    כמה עולה לגדל תות שדה: 20 עד 30 אלף שקל לכל דונם. זו השקעה רצינית מאוד. עליית מחירי הנפט גורמת לעלייה של מחירי המוצרים. הצרכן לא חושב שהסלסילות עשויות מפלסטיק, שואלים למה תות שדה עולה לנו הרבה? ההוצאות שלנו עולות על הרווח".


     

    סדר יום: "בשעון קיץ אני קם ב-4:30, ב-5:00 אני מקשיב לרשת ב' פותח ynet, מביא את הפועלות מהמחסום, יושב בשטח עם כוס קפה עם ג'ינג'ר עד שיוצאת השמש. מתחילים לעבוד בסביבות 6:00 -6:30. פותחים ניילון ומתחילים לקטוף. יפה מאוד בשטח, אתה רואה את האור מתחיל לעלות ויש אוויר טוב - זו הרגשה לא נורמלית, מעולה. אנחנו עובדים עד שהשמש מתחילה לשקוע".

     

    מה הכי משמח אותך בעבודה? "לעבוד באדמה, להיות קרוב אליה. זה יפה לקטוף פרי שניתן לאכול אותו. אתה חש שותפות גורל עם חקלאים אחרים, ויחד עם זאת אתה מרגיש עצמאות, למרות כל הסבל. אני גם תורם לאיכות הסביבה, משתמש בחרקים לטיפול במזיקים".

     

    "לא אתן שאדם שייכנס אלי - יצא בלי תותים"

    הילדים שלך ימשיכו בחקלאות? "יש לי בת שלומדת עכשיו קלינאות תקשורת ובן חשמלאי מוסמך. הם לא מעוניינים להיכנס לענף ואני לא מעוניין שייכנסו. הענף קורס בגלל יוקר המחייה וההוצאות הגדולות. בעיות המים והעובדים סוגרות עלינו, אני לא יכול להבטיח לילדים שלי שתהיה להם בעתיד תמורה מהענף הזה".

     

    יחסי יהודים-ערבים: "אני יושב איתם בוועדות הם עושים ניסיונות בשטחים שלנו, אין שום מחסום או פוליטיקה בינינו, אף אחד לא יציל אותנו אם לא נציל את עצמנו, אם חקלאי בקדימה סובל - גם אני סובל. רק חבל שיש אפליה בשטחי הגידול, גם אני תורם מסים לקופת המדינה, גם אני מייצא תותים".

    מסע
    חקלאי, אוהב תפוחים? / מירב קריסטל
    לכבוד ראש השנה יצאנו לבדוק כמה שעות ביום עובדים במטע התפוחים, מה עובר על התפוח בבית האריזה והאם צפוי מחסור בתפוחי עץ בחג. צפו במסעו של התפוח מהמטע לבית האריזה
    לכתבה המלאה

     

    נתניהו עזר: "כשהמחירים יורדים בסוף העונה שולחים תותים לתעשייה. לפני כמה שנים, פריגת החלו לייבא תותים מסין. עשיתי מהומה בוועדת הכספים, רה"מ נתניהו היה שר האוצר וכל הכבוד לו – הוא עזר לנו בנושא והם הפסיקו לייבא וחזרו לעבוד איתנו".

     

    תבואו, יש תותים: אני מוציא כל יום בערך 60-70 קרטונים מתנות. לא אתן שאדם שייכנס אלי יצא בלי תותים. זו הברכה והתענוג שבחיים. אני מסיים את העונה בסוף מאי ובמשך חמישה ימים משאיר את השטח לא קוטף אותו, ומגיעים כמה עשרות אנשים לשטח וקוטפים הביתה, בחינם".

     

    חזור למעלה
    קובי ברגמן, 31, מגדל פירות הדר ורוסקוס

    הנה עוד נצר לשושלת חקלאית: "אני בן של חקלאי, נכד של חקלאי ונין של חקלאי", מצהיר קובי ברגמן. "אני עצמאי כבר 10 שנים, אבל הייתי חקלאי מהיום שנולדתי. אני עובד בחקלאות מגיל 14 ומגיל 22 – העסק שלי.

     

    מתרכז בקלמנטינות: "אשכוליות זה גידול היסטורי אצלנו, אך זה גידול שנצרך על-ידי אוכלוסיה מבוגרת יותר והשוק הולך לקראת קלמנטינות, לכן אני משקיע כרגע בעיקר בנטיעות צעירות של קלמנטינות מזן חדש, שהן מאוד אטרקטיביות, טעימות, יפות ויקרות. עובדים איתי עודשני פועלים מתאילנד ואני אוהב את העבודה".

      

    הזן החדש והמופלא: "באירופה קשה לנו מאוד ב-30 השנים האחרונות בדצמבר ינואר פברואר, אין לנו אפשרות לשווק שם בגלל התחרות. אז החבר'ה יצרו זן שמתאים לשלב השני של העונה באירופה ובישראל, כדי להגיע לשוק בשלב בו אין לנו מתחרים.

     

    "לזן החדש הזה קוראים 'אור', זה פטנט ישראלי שעבדו עליו ב-15-10 שנים אחרונות והוא פרץ כי הוא מגיע לשוק כשהוא לבד: במרס-אפריל. זה פרי קליף, ללא גרעינים, עם טעם נהדר והיד נשארת יבשה, גם על זה עבדו. היום שולחים את 'אור' לכל נקודה בה אפשר לסחור בפרי הדר. אפילו להונג קונג. ההדרים מישראל עושים קאמבק".

    ההדרים ישראל עושים קאמבק. קובי ברגמן (צילום: ג'ורג' גינסברג)
    ההדרים ישראל עושים קאמבק. קובי ברגמן(צילום: ג'ורג' גינסברג)

     

    המתחרים: "ספרד, שיש לה יתרון של ארץ ענקית משופעת במים ותמיכה אחרת מהמשלה והובלה יבשתית לאירופה. גם יוון וטורקיה מתחרות, גם המרוקאים מגדלים קלמנטינות נהדרות וכך גם מצרים, שהיא יצרנית ענקית של פרי הדר, עם עבודה בשכר נמוך. אני מחכה ליום שיהיה שלום עם לבנון וסוריה כך שנוביל את הפרי יבשתית לאירופה".

     

    ומה עם האשכוליות? "האשכוליות מיועדות בעיקר למיצים בגן שמואל, וממתינות שיהיה משבר באירופה".

     

    "סבא שלי היה יוצא מהאדמה ואומר לי תודה"

    קשה להתפרנס מזה: "יש לי 50 דונם וקשה מאוד להתפרנס מזה, בעיקר כיוון שאני עדיין בונה את עצמי, אני נמצא בתקופת מעבר, בעצם יש לי יותר נטיעות צעירות מנטיעות מניבות פרי. מהרגע שהפרדס יניב פרי בהחלט יהיה אפשר להתפרנס מזה ויש לי גם אפשרויות להתרחב ואני מתכנן להתרחב בשנים הקרובות. כרגע אני סטודנט למנהל עסקים, שמשלב לימודים בחקלאות, אני גם נשוי טרי, אשתי נמצאת במסלול דוקטורט בהנדסת חומרים, בחורה חכמה, מאוד יפה וחתיכה. בקיצור, דברי איתי עוד 10 שנים".

    פרדס הקלמנטינות של קובי ברגמן (צילום: ג'ורג' גינסברג)
    פרדס הקלמנטינות של קובי ברגמן(צילום: ג'ורג' גינסברג)

     

    האתגר בחקלאות: "חקלאי זה סוג של אמן יש פה יצירה בלתי רגילה, יצירה חוזרת - אני מייצר מחדש כל שנה פרי, על אותו עץ. הרגשה מדהימה כשאתה משווק את הפרי ומקבל פידבק מהלקוחות שלך. זה אתגר, יש המון מדדים להצלחה שצריך להתרכז בהם: אחוזי סוכר, גודל, איכות חיצונית, כמות תוצאת אריזה, מתאים לייצוא לא מתאים לייצוא".

    מה עושה אותך מאושר בעבודה? "בליבי אני חושב שאם סבא שלי היה יכול לצאת מהאדמה ולהגיד לי תודה הוא היה עושה זאת. דור המשך זה משהו שאין כמוהו. חקלאי שאין לו דור המשך יש לו שבר בלב. להיות חקלאי זה משהו שאי אפשר לתאר במלים, גם אחרי מיליון שקל הפסד, אתה רוצה להיות חקלאי".

     

    תרצה שילדייך יהיו חקלאים? "קודם כל, הבן שלי מיועד לחיל הים. אולי לצנחנים אם זה תלוי בי. אחרי זה לטכניון ואחרי הטכניון נראה".

     

    חזור למעלה
    יוסי מימון, 37, מושב אניעם רמת הגולן - בוקר

    מימון הקאובוי התגלגל לרמת הגולן מצפת, אחרי שעבד במד"א, כי לא היה לו כסף לקנות בית בעיר. "אהבתי סוסים כל החיים והאווירה פה התאימה לי".

     

    העדר: "יש לי 350 דונם, 150 ראשי בקר בעדר, על כל 25 פרות יש פר. לכולם יש שמות ואנחנו מכירים את כולם עם השנים, לכל בהמה יש את הפנים שלה וצורה משלה ואופי משלה".

     

    עונת ההרבעה: "אני מרביע בדרך כלל מאוקטובר-נובמבר עד מאי יוני, כשהריון של פרה נמשך 9 חודשים והיא עצמה חיה 14 שנה. פעם בשנה מוכרים את העגלים הזכרים - מגזע סימנטל מעורב - ואת האימהות המוצלחות אני משאיר לגידול, כדי לשמור על ההצערה של העדר. צריך להשאיר לפחות 10% מההמלטות, מי שרוצה לגדול חייב להשאיר 20%-30%".

    "צועקים לי: 'וואלאק' אלו חיים יש לך". יוסי מימון (צילום: אביהו שפירא)
    "צועקים לי: 'וואלאק' אלו חיים יש לך". יוסי מימון(צילום: אביהו שפירא)

     

    כך מפרידים בין פרה לעגל: "מביאים את כל האימהות עם העגלים לחלקה סמוכה, שם מפרידים ביניהם. הסיבה: אם ההפרדה נעשית במקום לא מוכר להן, האימהות יחצו כבישים כדי לחפש את העגלים שלהן. ככה, הן חוזרות לחלקה הזאת במשך שלושה ימים לחפש את עגליהן ואחרי 4 ימים הן מפסיקות לבוא, החלב שלהן מתייבש והן שוב מורבעות, לפי הוויסות של הבוקר. הפרים גדלים בחלקה נפרדת עד שמשחררים אותם בין הפרות והם מרביעים".

     

    לאן הולכים העגלים? הם נכנסים לפיטום במפטמות של חברות וסוחרים גדולים בארץ. כשהם מגיעים למשקל מסוים - שוחטים אותם. עגל חזק שעלה עלייה טובה במשקל – אני משאיר אצלי, אבל את רוב העגלים המיועדים להיות פרי הרבעה אני קונה במכירה פומבית, ממגדלי עדרי טיפוח, בהרבה מאוד כסף. בהתחלה היה לי קשה, אך סוף אדם למיתה ובהמה לשחיטה עם כל הצער".

     

    סדר יום: "בעונת ההמלטות צריך לשמור בלילה ולסייר עם הסוס באור ראשון. אם לפרה יש המלטה קשה, עוזרים לה למשוך את העגל החוצה. העבודה כוללת מתן תוספי מזון וריסוסים אם יש קרציות".

     

    "העבודה היא החופש שלי, אז אין לי צורך בחופש"

    מה אתה אוהב בעבודה? "קודם כל את החופש, זה גן עדן, אני עושה את מה שאני אוהב, שומר על אדמות המדינה. זו לא עבודה זה אורח חיים, אני חי את זה. במד"א התביישתי לומר מה אני עושה, עכשיו אני גאה ומאושר".

     

    אשתי אומרת: "'אתה לא יכול להתרחק'. אני אונס את עצמי לצאת לחופש וחברים בוקרים נשארים עם העדר במקומ, אבל אני אף פעם לא מתרחק יותר מדי. אשתי והילדים צריכים את זה, מה לעשות, אבל אם העבודה היא החופש שלי אז אין לי צורך בחופש".

    עם הכלבה לאקי, שעוזרת לאסוף את הפרות באמצעות קודים (צילום: אביהו שפירא)
    עם הכלבה לאקי, שעוזרת לאסוף את הפרות באמצעות קודים(צילום: אביהו שפירא)

      

    כמה עולה לגדל עדר? "הרבה. יש אחזקה של טנדר, סוסים, שריפות לכבות. פרה עולה אלף שקל בשנה. אבל יש פרה שתעלה 3,000 שקל בשנה ופרה ש-700 שקל, כך שקשה להעריך. אם אתמחר כמה עולה כל פרה, אכנס לדיכאון ואפסיק לגדל. לא אכפת לי כמה זה עולה, אני עושה את זה כי אני אוהב את זה".

      

    הכי קשה בעבודה: "יש טריפות: זאבים שטורפים עגלים. יש גנבים. יש בירוקרטיה עם המוסדות, יש שנים קשות שלא נכנס כסף. להקים עסק כזה זו השקעה עצומה, לוקח כמה שנים עד שאת בונה את העדר. אבל מסתדרים עם הכל".

     

    אנשים: "עוברים עם האוטו ורואים אותי רוכב וצועקים לי: 'וואלאק אלו חיים יש לך', רואים רק את הוורוד. מקנאים".

     

    הכלבה: "יש לי בורדר קולי ששמה לאקי. אני רוכב על הסוס והיא היא נענית לשריקות".

     

    דור ההמשך: "יש לי שלושה בנים יצחק, יוחאי ועילאי, ועוד אחד בתנור. יוחאי, בן 9 רוכב איתי לפעמים ויש לו חיבור מדהים לטבע. הוא מצטרף אלי גם כדי ללמוד, גם כי הוא פשוט נהנה מזה. אני מאמין שהאמצעי שלי יהיה גיבור וימשיך אותי".

     

    חזור למעלה
    ביל שלדקיס, 61, מושב צופר שבערבה, מגדל כרמים ותמרים

    ביל, אבל לשלושה, גדל בכלל בפרוורים של דטרויט מישיגן. "התאהבתי בחקלאות כשבאתי לארץ, למרות שהייתי ילד עירוני", הוא נזכר. "התחלתי כקיבוצניק בקיבוץ של אשתי, ואני כבר 30 שנה מושבניק".

     

    המשפחה בארה"ב: יש לי אחים ואבא שם. אבא שלי חושב שאני משוגע. כל החיים הוא היה שכיר והוא לא מבין איך אני יכול לשים כל כך הרבה כסף לקראת עונה, להשקיע באדמה כשאני לא יודע מה יהיו התוצאות כי ככה זה בחקלאות כל שנה שונה מקודמתה מבחינת ביקוש, מזג האוויר, מחלות, יצוא ומשחקים של הממשלה, ו-80% מההשקעה אתה משקיע לפני שאתה רואה תוצאות.

     

    מה אתה מגדל: "רוב החקלאים במושבים בערבה מגדלים ירקות ואני כמעט היחידי שיש לו תמרים וענבי מאכל, כולל הענב מוסקט המבורג שאני מנסה לגדל בערבה – אף אחד לא ניסה את זה לפני, למעט ניסויים בלכיש.

     

    "בין הקיבוץ למושב, גידלתי הכל חוץ מאננס. בקיבוץ מגדלים גידולים על שטחים גדולים עם רווח קטן ובמושב גידולים אינטנסיביים יותר עם רווח גדול יותר. בפירות, איכות טובה מביאה כפול כסף".

    אבא שלו לא מבין אותו. ביל שלדקיס
    אבא שלו לא מבין אותו. ביל שלדקיס

     

    כמה כסף אתה מוציא? "בלי עלות בניית המבנים והוצאות שנתיות - בכרם אני מוציא 12-14 אלף על כל דונם בכרם. במטע תמרים ההשקעה הראשונית עומדת על עשרת אלפים שקל לדונם לפני שהוא מניב, ואחרי כן 12 אלף בשנה הוצאות. מטע תמרים מגיע להנבה מלאה רק בגיל 10, לכן אם אין לך גידול אחר עלייך למצוא פרנסה אחרת עד שיניב".

     

    אם יש לי מזל לא אפסיד השנה, "כי צפוי עודף ענבים - היה קר אחרי שלוש שנים חמות והגפן צריך שעות קור. אז אני זורק חצי מהאשכולות לרצפה. הדילול הזה חשוב כי יש לי כפול ממה שצריך, אם אשאיר הכל על הגפן, הענבים יהיו פצפונים והכל יהיה סוג ב' אז חבל על העבודה".

     

    אם לא היתה חקלאות לא היתה התיישבות בערבה

    כששומעים שאתה חקלאי: "מקטרים על התוצרת בשוק או בסופרים. הרבה אנשים לא יודעים שלחקלאי מגיע 25-30% מהמחיר שמגיע לצרכן. גם הקמעונאי: כשהמחיר בשוק נמוך הוא מוסיף לעצמו הרבה מאוד רווח, כשהמחיר גבוה הוא מפחית מהרווח שלו.

     

    "התשלום שאני מקבל היום בשוק זהה למחיר שקיבלתי לפני 30 שנה אבל וההוצאות כל הזמן עולות, בגלל הייצוא אנחנו נדרשים לסטנדרטים בינלאומיים. בלי ייצוא, השוק יוצף והחקלאים יצאו מהעסק".

     

    מה השתנה? "הצעירים לא עובדים בחקלאות בעוד שאנחנו עשינו הכל. כמו שסבתא שלי אמרה לפני 30 שנה: 'הדור הזה לא הוא לא כמו הקודם'. אפשר לקרוא לזה התקדמות אבל אני לא בטוח שזו התקדמות".

     

    אם לא תהיה חקלאות? "אם לא היתה חקלאות בערבה לא היתה התיישבות בערבה. ואם לא תהיה חקלאות אנשים יעזבו. אלה החלטות שהממשלה צריכה לדחוף, לא אנחנו. אנחנו את שלנו עשינו, אנחנו באנו והתיישבנו פה".

     

    חזור למעלה
    גיא טל, 43, מושב ביצרון, מגדל בין היתר רימונים ושיזף סיני

    ק"ג שיזף סיני עולה 30-25 שקל לק"ג לצרכן. "הלוואי שהייתי מקבל את המחיר הזה", אומר גיא טל מביצרון, שמחזיק במטע של הפרי האקזוטי יחד עם שלושה שותפים. "בשנה הקרובה נמכור יותר בשוק המקומי ואני מקווה שהייצוא ילך חזק יותר".

     

    רקע שורשי: "עד גיל 11 גרתי בקיבוץ גברעם, אחרי כן עברתי עם הורי למושב. אחרי שניהלתי משתלה יצרנית, הקמתי את העסק לפני 5 שנים והיום יש לי מטע של 120 דונם, ויחד עם שותפים עוד 280 דונם. אשתי מנהלת את המשרד מבחינה פיננסית.

     

    גידולים נוספים: "במשק השני הפרטי שלי, יש לי מגוון גידולים: אפרסמון, רימון, אפרסק, נקטרינה ואוסף של הרבה עצי פרי מכל העולם. בשנה שעברה התחלתי לגדל תות עץ באורך 13 סמ' ופטל. לפני כמה חודשים לקחתי על עצמי גם רפת חולבות שמייצרת חלב. יש לי גם חמור, סוסים וגמל בחצר, אבל זה ההובי של הילדים. אני מחזיק בהם בשבילם".

    העובד הישראלי הנוסף: אבא שלי. גיא טל (צילום: רועי עידן)
    העובד הישראלי הנוסף: אבא שלי. גיא טל(צילום: רועי עידן)

     

    כמה עולה להחזיק משק? "מיליון ו-600 אלף שקל בשנה. אני מרוויח פחות ממה שהייתי רוצה, ברור. אני חושב שהייתי צריך להרוויח מאחוז ההוצאות לפחות 30-35% וזה לא קורה. בפועל אני מגיע ל-15% במקרה הטוב".

     

    מה אתה אוהב בזה? "זו אמנות. את את מעצבת את העץ ומפיקה את הפרי, זו יצירה שלך. אני אוהב את העונה שפתאום הכל בה מלבלב. יש שנים קשות, אז משתדלים להיעזר בביטוח שלנו. אם יש שנה קשה ברימונים, האפרסקים מגבים אותי, משק משולב פותר חלק מהצרות האלה".

     

    "טוענים שאנחנו גומרים את המים במדינה"

    עובדים: "14 תאילנדים, למדתי מהם את השפה. יש במגזר הזה חקלאים שמתייחסים לתאילנדים כחיות. בלעדיהם אין עסק, אז תתייחס אליהם בכבוד. יש להם מזגנים, ניקיון שירותים ומקלחות והם מקבלים גם מנוחה אם הם עייפים באמצע העבודה.

     

    "עובד איתי גם עובד ישראלי אחד ו-21 פלסטינאים, מעל גיל 35, עם אישורים, הם עובדים טוב והם אמינים מאוד. בתקופה האחרונה אין הרבה סגרים וזה טוב לנו".

     

    מי זה הישראלי היחיד שעובד עבורך? "אבא שלי, בן 74. אם הוא לא עובד אני מקבל תלונות שאני לא דואג לו לעבודה. ניסיתי ישראלים. בקיץ 'חם לי'. בחורף 'בעיה, קר'. ומיד: 'אני רוצה לנהל, תן 15 או 10 בחודש'".

     

    פערי תיווך: "רוצים פה יבוא זול, אבל אם פתאום המצרים יעשו בעיות, כמו עם צינור הגז, מה יעשה הצרכן הישראלי? זה כמו בחלב, כך גם בירקות ופירות: פערי התיווך הם לא אצלנו. רימונים שאני מוכר ב-2, 2.5 שקל, אני פתאום רואה בסופר ב-7 שקלים. הרווח שלי הוא פחות משקל מקילו".

    זה מקצוע לא בטוח. ילדיו של גיא טל (צילום: רועי עידן)
    זה מקצוע לא בטוח. ילדיו של גיא טל(צילום: רועי עידן)

     

    למה יש יצוא? "מגדלים פה 30 אלף דונם רימונים – 3 טון לדונם. מדינת ישראל לא מסוגלת לקנות את כל זה. בזכות הייצוא, גם הסחורה שמגיעה לשוק המקומי היא באיכות מאוד גדולה, כי הפיקוח בארץ מאוד עלוב לעומת אירופה".

     

    כששומעים שאתה חקלאי: "טוענים שאנחנו גומרים את המים במדינה, אבל 70% התצרוכת שלנו זה בכלל מים ממוחזרים מקולחין בכלל. נכון אני משלם פחות על מים ממישהו שיושב במשרד. אני מוכן לשלם כמוכם 7 שקלים לקוב מים, אבל אתם תקנו ק"ג מלפפונים ב-25 שקל.

     

    "פעם היה זול יותר, אבל פעם גם סולר היה עולה שקל וחצי לליטר, ולא 7.5. פעם אפשר היה להתפרנס מ-20 דונם. היום אי אפשר לקנות מזה את הבונזו של הכלב".

     

    לכן אין דור המשך: "אצלנו אנחנו בקושי 10 צעירים. זה במילא מקצוע לא בטוח והמדינה מקשה עליך עוד יותר. אני לא מבקש שירחמו עלי או שיממנו אותי אבל שלא יתעללו". 

     

    חזור למעלה
    אייל כרמי, 53, קיבוץ איילת השחר: שזיפים, נקטרינות, אפרסקים
    אחרי כל המושבניקים, מומלץ להיזכר שיש גם חקלאות בקיבוצים. אייל כרמי נולד בקיבוץ איילת השחר, עבד כילד במטעיו, וכעת הוא אחד ממנהליו. "גידול פירות זה חלק מהחיים שלי", הוא מצהיר.

     

    יום עבודה: מתחילים מוקדם מאוד בבוקר, עם שחר. מתכנסים צוות חברי קיבוץ בבית האריזה שלנו, שם יש קפה של בוקר, בלי זה אי אפשר להניע בבוקר, ומשם יוצאת הסחורה של היום. בחורף מכינים את העצים לעונה ובקיץ קוטפים. עושים סבבי השקיה 24 שעות כי אין מספיק השקיה לכל השטח אז מפעילים אותה בתזמון בין החלקות ויום העבודה לא נגמר לעולם. כרגע, בעונת הדילול החנטות, עובדים פה 150 עובדים: ישראלים, תאילנדים ובני דודינו.

     

    מה מגדלים? "30-40 זני שזיף, כל אחד מהם הוא קצת שונה. ויש גם משמש נקטרינות ואפרסקים, תפוח קיץ, אגסים, רימונים, אפרסמון, ליים, גויאבה, חבוש. מנסים כל פעם משהו ואם מתאים והולך אנחנו מגדלים. הכל לפי תקנות אירופאיות, כי חלק הולך דרך חברת הייצוא שהקמנו".

    לקיבוץ יש שטחים גדולים. אייל כרמי (צילום: אביהו שפירא)
    לקיבוץ יש שטחים גדולים. אייל כרמי(צילום: אביהו שפירא)

     

    שטח הגידולים של הקיבוץ: "3,500 דונם. החברים מתפרנסים בעיקר מחקלאות. אין כמעט קיבוצים כאלה: יש לנו מטעים, גידולי שדה, רפת, לול מדגה ודבורים לדבש".

     

    מייצאים: "בעיקר לאירופה ורוסיה, אך גם למדינות יותר רחוקות: דרום אפריקה לפעמים, מדינות המפרץ בכל מיני דרכים".

     

    מה לא יודעים על נקטרינה?  "שנקטרינה ואפרסק זה אותו גידול, לא שילוב בין אפרסק לנקטרינה כמו שרבים חושבים וקוראים לזה בטעות אפרשזיף. נקטרינה זו מוטציה שיצאה מענף של אפרסק והשביחו את המין".

     

    "באמת יש היום מעט חקלאים"

    הכי אוהב בעבודה: "עצים אחרי קטיף, כשכל הפרי כבר לא על העצים ואז אני שקט יותר. גם פריחה אני אוהב. זו התקופה הכי יפה במטע: ברגע חלים שינויים אדירים במטע: עץ ערום מלבלב עם פריחה יפה וריחנית, שופעת דבורים, חרקים וציפורים. זה יפה. מאוד יפה. צריך הרבה מאוד גורמים כדי לייצר פרי שהוא 80% מים בכלל".

      

    מה אנשים אומרים כשהם שומעים שאתה חקלאי? "'מה, יש עוד דברים כאלה'? 'מה, יש עוד חקלאים'? ובאמת היום יש יחסית מעט חקלאים, השטחים גדלו הרבה חקלאים קטנים נפלו כי לא יכלו לעבד חלקות קטנות. בקיבוץ אנחנו מעבדים את האדמות שלנו, אך הרבה מושבניקים מעבדים אדמות של אחרים".

     

    כמה כסף מושקע בכל דונם? "דונם יכול להכניס 20 אלף שקל ואם אין יבוא, הוא יכול להכניס 100 אלף שקל. זה תלוי במזג האוויר, אם יש קרה במשמש לא יהיה משמש. אנו צריכים להיות הכי טובים כל הזמן כך שגם כשיהיה הכי קשה - יקנו מאיתנו. אנחנו מרוויחים אולי 40% ממה שהצרכן משלם, כי פערי התיווך מאוד גבוהים".

     

    שכר של חבר קיבוץ: "איילת השחר הופרטה, והשכר כולל מיסוי פנימי מאוד גבוה, כי יש הרבה מבוגרים שאין להם פנסיה ובעזרת המסים מצליחים שלכולם יהיו חיים הוגנים וטובים. טוב לחיות בקיבוץ, לא רע, תמיד יש מקום לשיפור, למשל: יותר חיי תרבות ויותר פרגון, כמו בכל מקום בעצם". 

     

    חזור למעלה
    עופרה רוזנברג, 64, פתחת שלום: עגבניות חממה וכרישה (לוף)

    חקלאית אחת לרפואה מצאנו בפתחת שלום, בעוטף עזה. עופרה רוזנברג מגדלת ירקות כבר 35 שנה, אחרי שהיא ובעלה גיורא עזבו את ענף הפרחים. היא בניגוד לעמיתיה, כבר לא ששה לחוש את הרגבים בין אצבעותיה.

     

    "אני לא אוהבת כלום בעבודה", היא גורסת. "אני נשארת כי אני אין לי לאן ללכת. בן הזוג שלי כן אוהב את החקלאות, כי הוא יותר רומנטי, הוא אוהב לראות את הדברים גדלים, הוא אוהב להתגבר על כל מיני מצבים. אני לא, אני מעשית, רואה רק את הקשיים. מה שהוא רואה כאתגר אני רואה כבלבול מוח".

     

    המשק: "יש 40 דונם לכל אחד במושב, ולנו יש עוד 10 דונם מאחורי הבית, ואנו מעבדים עוד 50-30 דונם שאני שוכרת תמורת תשלום מאלה במושב שלא מעבדים את האדמות. במשק עובדים אני, גיורא ושבעה תאילנדים, ואי אפשר לנפנף את מי שלא מתאים כי כל כך קשה להשיג אישורים".

    הילדים עוזרים? "יש לי ילד עם תואר שני במתמטיקה שעוזר אבל כולם בעלי תואר שני ובחוץ, ונקווה שיצליחו. גם בזה קשה להצליח בארץ".

     

    המחאה החברתית השפיעה על מחירי הלוף

    ירידה בביקוש ללוף: "אנחנו מגדלים לוף מזן בולגרי. השנה המחיר ירד לפחות מחצי, משהו במחאה הציבורית פגע בלוף. בשנה שעברה שילמו 8 שקלים לק"ג השנה 3.5 שקלים לק"ג. הסוחרים לא מוכנים לשלם יותר. זה ירק של פסח ולא היתה שום עלייה בביקוש ולא עלייה במחיר. השווקים שקטים מאוד - אין דרישה. אנשים קונים יותר ברשתות כי המחירים שם נמוכים מאלו שבשווקים, אבל זה בא על חשבון דברים אחרים שמתייקרים.

     

    גם מחירי העגבנייה לא טובים לנו. "מדי פעם יש עליות ואז כל הארץ מדברת על זה. איך החקלאים מעזים? יש השפעות של מזג האוויר ופער מחירים בין החקלאי למשווק לצרכן והחקלאי לא אשם. העגבניות שלנו מתוקות ונהדרות ממש".

     

    נפילת אגרקסקו: "עדיין נשארנו עם חובות, למרות שהשופטת אמרה שהמגדלים יקבלו את המגיע להם. זה היחס לחקלאים והוא התדרדר מאוד במשך השנים. לרוב החקלאים בגילי אין פנסיה. מועצת הצמחים החליטה לעשות ביטוח פנסיוני למגדלים בשלב מאוחר מדי".

     

    הסיוט: "משרדי החקלאות, התמ"ת והפנים נושפים לנו בעורף והאוצר רוצה לחסל את החקלאות עם מס המעסיקים שהוא משית עלינו. אני כפופה בערך לכל העולם והם יכולים לעשות לך מה שהם רוצים ומה שהם רוצים זה בעיטות לאורך כל הדרך".

     

    עובדים זרים: "אומרים לנו קחו פליטים עזבו את התאילנדים, אבל הפליטים לא רוצים לעבוד בחקלאות. התאילנדים עובדים כל היום ומרוויחים פה יפה. הם חוזרים לתאילנד כמומחים וגם שיפרו את החיים את תנאי החיים שלהם לאורך השנים".

      

    עתיד החקלאות: "זה כבר חסר סיכוי. אין דור ממשיך, בואי לכנס מגדלים תראי מי בא - כולם עם שיער אפור. החקלאים הוותיקים הם זן נכחד והם כבר לא יעזבו את החקלאות. אנחנו מחזיקים את הגבולות של המדינה, אך בקושי נותנים לנו להתפרנס. מחירי המים עולה, מחיר התשומות עולה ומחירי התוצרת יורדים. אנחנו גם חוטפים את הקסאמים אבל בזה נעמוד בגבורה, רק שיתנו לנו לעבוד בכבוד".

     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""חקלאים? יש עדיין אנשים כאלה?" "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המקצוענים
    צילום: אביהו שפירא
    יוסי מימון, מושב אניעם רמת הגולן
    צילום: אביהו שפירא
    צילום: רועי עידן
    גיא טל וילדיו
    צילום: רועי עידן
    צילום: עידו ארז
    אחמד יאסין. קלנסווה
    צילום: עידו ארז
    צילום: עידו ארז
    יוסי לפר והגדיים
    צילום: עידו ארז
    צילום: ג'ורג' גינסברג
    קובי ברגמן. קלמנטינות זה התפוז החדש
    צילום: ג'ורג' גינסברג
    מומלצים