משל חיינו: מפעל משגשג עם פועלים קורסים

הנה בא בנק ישראל ואומר לנו דברים שכבר ידענו: צמיחת הפערים הכלכליים בישראל אינה גזרת שמים: היא פועל יוצא של מדיניותה הכלכלית של ישראל. הנה בא הדו"ח של בנק ישראל ומצביע על מקור הבעיה - מדיניות חברתית כלכלית שהקטינה באופן דרסטי את גודלו של המגזר הציבורי, צמצמה קשות את השירותים החברתיים והגדילה באופן חד את הכנסתם של העשירונים הגבוהים בישראל, ובעיקר של תאגידי הענק השולטים ללא מצרים בכלכלה הישראלית.

• סטנלי פישר דורש צדק חברתי
• ארגונים חברתיים: פישר צופה את המחאה הבאה
  

כדי להבין את הנתונים החמורים האלה יש להבין כיצד ממשלת ישראל ומשרד האוצר מתבוננים ביחסי הגומלין בין הממשלה, המגזר הפרטי והחברה הישראלית. שם נמצא מקור הבעיה. מבחינתם יחסי הגומלין האלה צריכים להיות זהים ליחסי הגומלין המתקיימים בין בעלי מפעל לבין העובדים שלו. על-פי תפיסה מעוותת זו, הממשלה ואבירי המגזר הפרטי הם הבעלים המשותפים של המפעל, ומעייניהם נתונים באופן בלעדי לשורת הרווח. היה זה שר האוצר לשעבר של שבדיה שזיהה היטב את הבעלות המשותפת הזו. בביקורו האחרון לפני כשבוע בישראל, קבע האיש שאחת מבעיותיה המרכזיות של הכלכלה הישראלית היא "השותפות" המוזרה הקיימת בישראל בין הון לשלטון. ואמנם, אורח לרגע רואה כל פגע.

ומה עם החברה? כיצד רואים את תפקידה בעליו של המשק הישראלי, כלומר בעליו של המפעל? ובכן, לדעתם תפקידה המרכזי הוא לספק את כוח העבודה למפעל, כלומר, כח עבודה זול וזמין.

אי שביעות רצון

מזה שנים רבות שבעלי המפעל אינם מרוצים מביצועיו: חובותיו גדולים, רווחיו קטנים ועובדיו מפונקים, מפונקים מדי, לדעתם. צריך לעשות מעשה; צריך להגדיל את התפוקה; צריך לשפר את היעילות. והדרך לעשות זאת, לדעתם של הבעלים, פשוטה: יש לצמצם את העלויות הכרוכות בהעסקתם של העובדים. צמצום זה צריך לבוא לביטוי הן בעלויות ההעסקה הישירות כמו המשכורות של העובדים והתנאים הסוציאליים הנלווים למשכורותיהם (כגון שכר מינימום והפרשות לפנסיה) והן בעלויות הכרוכות בהבטחת בריאותם, חינוכם, ותנאי הדיור של העובדים.

ואכן, מזה שלושה עשורים מאמצת ממשלת ישראל מדיניות נוקשה ואכזרית שהביאה לשחיקה עמוקה במעמדם של האיגודים המקצועיים והגדילה את מספרם של עובדי הקבלן, שהלך והאמיר והוא הגדול ביותר כיום בעולם המערבי. כמו כן היא קיצצה בגסות לב בקצבאות של הביטוח הלאומי והורידה באופן דרסטי את ההוצאה הציבורית לחינוך, לדיור ולבריאות. ההוצאה הציבורית לשירותים אלה היא מהנמוכות במדינות המתוקנות. כתוצאה מכך, נדחקו רבים מתחת לקו העוני ובניו ובנותיו של מעמד הביניים אינם יכולים להבטיח את עתידם בארץ הזאת.

מאידך מדיניות זו שיפרה באופן דרמטי את מצבו של המפעל, שכן הוא משגשג ופורח. החוב הלאומי שלו צומצם וגרעונו התקציבי רוסן. ולא זו בלבד – גם הרווח של בעלי המפעל הלכו וגדלו. בין השנים 2009-2010 חל גידול של 60% במספרם של המיליארדרים הישראלים המופעים ברשימת עשירי העולם. בעוד שבשנת 2009 היה מספרם 10, הרי שבשנת 2010 הוא עמד על 16. כמו כן, מספרם של המיליונרים בישראל עלה בשיעור חד של 42.7% בין השנים 2008-2009, מ-5,900 מיליונרים ל-8,419. נתון זה מציב את ישראל במקום השלישי, אחר הונג קונג והודו, בשיעור הגידול של המיליונרים בעולם.

רגע של אופוריה

מדיניות זו שהטיבה עם בעלי המפעל ופגעה קשות עובדיו, כלומר, בשכבות רבות של החברה הישראלית, הוציאה מאות אלפים אל הרחובות בתביעה לשינוי מבני במדיניות זו. לרגע נדמה היה שממשלת ישראל קשובה לתביעה זו; לרגע נדמה היה ששועי הארץ מוכנים לעשות חשבון נפש; לרגע נדמה היה שהנה הולכת ומשתנה התפיסה של בעלי המפעל, שהם מוכנים לתת מענה לתביעה של מאות אלפי המוחים שרווחיו של "המפעל" יחולקו באופן שוויוני יותר, באופן הוגן יותר. אבל הייתה זו הפוגה קצרה בסדר הדברים הרגיל. הייתה זו שעת חסד קצרה, קצרה ביותר, העולם כמנהגו נוהג. למעט מס שפתיים, ממשלת ישראל ואבירי המגזר הפרטי חזרו לסורם.

הממשלה נחושה להפריט את נכסי הציבור (ראו מקרה רכבת ישראל) ואף להגדיל את מספרם של עובדי הקבלן (ראו מאבקם המתמשך של מורים במערכת החינוך המועסקים על-ידי חברות קבלניות). היא גם מעדיפה להעביר את נטל עליית מחירי החשמל על הציבור הרחב מאשר להגדיל את המיסוי הישיר על תאגידים ועל בעלי השכר הגבוה במשק. ואילו התאגידים ממשיכים בשלהם. הם מעלים מחירים מתוך ידיעה שהשותפים שלהם למפעל – הממשלה – תתיר להם לעשות כך, שכן חוקיה של כלכלת השוק אוסרים פיקוח על מחירים.

לנוכח התנהלות זו, הציבור הישראלי הולך ומאבד את אמונו ברצון הטוב של הממשלה. עתה הוא מבין שלא היה בכוונתה להיענות לתביעתו ליצור פה חברה יותר הוגנת ויותר שוויונית. רובו הגדול תומך בחידוש המחאה. הדוח של בנק ישראל מעניק רוח גבית, לא צפויה, לתביעה הבסיסית של הציבור שיש לשנות מן היסוד את המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל. הוא תובע שיחסי הגומלין בין חברה לכלכה ישונו מן היסוד. במקום חברה שממשרתת את הכלכלה, כפי שנעשה עד כה, הוא תובע כלכלה שמשרתת את החברה.

הכותב הוא מרצה באוניברסיטת בן גוריון ובמכללה החברתית-כלכלית וחבר בוועדת ספיבק-יונה