חולמת להיראות כמו ברבי, מתנהגת כמו בובה
בעידן שבו כל נערה ממוצעת חולמת להפוך ל"פרצוף אוניברסאלי", ולא תבחל בשום אופציה שתכוון לעברה את אור הזרקורים, מובן לכל שלא די בחוק יבש כדי לשנות את התפישה החברתית שאוחזת בנו כמלקחיים לוהטות. השינוי צריך להגיע מתוכנו, מתוך הבנה שכולנו ביחד שותפים לשינוי הגורל המחשבתי והערכי שלנו
שמישהו יגיד לי למה בעולם נאור, עם טכנולוגיה איכותית שעוד רגע עולה על מהירות האור, במקום שארגיש יותר נינוחה, שלווה ומרוצה, אני אפילו אני לא יכולה להרגיש טוב עם עצמי כמו שאני, בתור אשה?
עוד בנושא:
זה הכול בראש: להפוך דימוי גוף שלילי לחיובי
דימוי גוף נשי: מלכוד 22 שלא נגמר לעולם
בסדר, יש רגעים שכל אחת מרגישה מרוצה מעצמה, אבל כמה פעמים את מוצאת את עצמך לפני "אירוע נוצץ" בסטנדרטים שלך, לאחר חצי שעה של החלפת אאוטפיטים שנעים על ציר ה'לסבו שיק', 'סופיסקטיקייטד', 'קז'ואל לייט עם פראנג'י הייר סטייל' (גברים, סלחו על הסינית), ומסיימת עם שמלת רטרו שלטעמך מעידה שאת פשוט לגמרי 'אולדפאשן', לא במובן החיוני של המילה, ובמראה שמולך משתקף פרצוף הרואין שיק בקריז. ולמה?
לא בגלל שאת חוסכת על עצמך וקונה רק בבזארים של סוף העונה, גם לא בגלל שאת לא יפה, פשוט מהסיבה שמה שלא תעשי, תמיד תסתובב לך בראש איזו סופר מודל שנח עליה הטאץ' של עשרה מאפרי צמרת, חמישה טופ הייר דיזיינרס, ועברה חמש מאות שעות שמן, סיכה, שיזוף, מריטה וטיפוח הגוף והצורה. וזה עוד לפני שמישהו אמר פוטושופ.
אם זאת המציאות, את כנראה נידונה לחיות בהרגשה שמה לעשות, אפילו אם תתאפרי עוד חצי שעה, לעולם לא תהיי דומה לה, והמסקנה העגומה היא שאת לא באמת שווה.
אז את תרגישי בינונית, תספרי לעצמך שיש לך פוטנציאל טוב, תעמידי פנים שאת מאמינה שלו רצית, גם את היית יכולה לשמש כקולבית, ולבסוף תתנחמי בכך שלכל הפחות, מצאת כבר אחד שאוהב את הגלאם הטבעי שלך כפי שהוא, אפילו כשהבטן שלך עולה על מפלס הגומי של הטייץ באמצע הקיץ. אבל בפנים תמשיכי להיות מוטרדת במידת מה, שלא, עדין לא העפלת אל פסגת היופי הנשי, עדין הגזרה שלך זקוקה להצרה, ומתי כבר תלכי, למען כל הרוחות, למספרה?
פרצוף אוניברסלי
לפני קצת יותר משבוע אושר בשעה טובה, "חוק הדוגמניות", לפיו חל איסור להעסיק דוגמניות שסובלות מתת משקל. כמו כן, אם המפרסמים יבצעו "שיפוצים ויזואליים" לגוף הבחורה המוצגת בתמונה, הם יהיו מחויבים להצהיר על כך.
בהחלט משמח לראות שהממשלה החלה לשים לבה למצב הילדות-נערות במדינה, שנמצאות השכם וערב תחת השפעת הפרסום על הלך מחשבתן ותפישתן העצמית, מה שמוביל בין היתר, לעובדה המצמררת, שיותר מ-180 אלף צעירים וצעירות בישראל סובלים מהפרעות אכילה. אלא שיש לתת את הדעת גם על העובדה שהחוק הוא רק תחילתו של מסע ארוך לשינוי דעת החברה, והרי ברור לכולנו מיהו בעל הדעה ומיהו בעל המאה.
בעידן שבו כל נערה ממוצעת שנראית טוב חולמת להפוך ל"פרצוף אוניברסלי", ולא תבחל בשום אופציה שתכוון לעברה את אור הזרקורים – אם להיות דוגמנית, להיוולד מחדש ככוכבת שרה ומרקדת, או לפחות לנצנץ כמה חודשים בתור הפייס של הריאליטי הבא, מובן לכל שלא די בחוק יבש כדי לשנות את התפישה החברתית שאוחזת בנו כמלקחיים לוהטות.
היטיבה לתאר זאת הדוגמנית מעין קרת, שיצאה נגד אנורקסיה בעולם הזוהר: "בירות האופנה המובילות - ניו-יורק, פריז ומילאנו - הן שמכתיבות את הסטנדרט, וכל עוד לא מיושם בהן חוק כזה, יהיה זה בעייתי להחריג את הקריטריונים בישראל. גם הקביעה שלא ניתן יהיה להביא ארצה צילומים שלא עמדו בקריטריונים היא מגוחכת בעידן אינטרנטי וגלובלי".
אם נוסיף לכך את תעשיית הכסף שעומדת מאחורי הפרצופים האנורקטיים המהממים, והגופות השדופים המהממים לא פחות, שרוטשו עד דק ביד הגרפיקאי במהלך משמרת שלמה לפחות, הרי ברור שהמפרסמים ושאר הנשכרים מהעסקתן של נשים בתת משקל, לא יוותרו כל כך מהר על המיינד קונטרול שהם מבצעים באוכלוסיית העולם.
הבובות האמיתיות הן אנחנו
למעשה, שטיפת המוח פועלת עלינו מגיל 0 ברמה כזו שכל ילדה בת שנתיים ומעלה מחויבת להתאהב בדמותה המעוותת של ברבי או בראץ', עוד לפני שלמדה לזהות את עצמה במראה. לא פלא שהפלסטיקאים מרוצים, כפי שדיווח השבוע המנתח הפלסטי עמירם בורנשטיין: "לשמחתנו הפלסטיקאים, לכל ילדה תוקעים בגיל שנתיים ברבי ביד, שהופכת להיות עבורה אידיאל היופי. מתישהו התינוקת הזו גדלה ומגיעה אלי". כפיים.
ואם בברבי עסקינן, הרי דבר ידוע הוא שמידותיה משקפות יצור כלאיים (בין מציאות לפוטושופ), שהיקף ראשו גדול מהיקף מותניו. אבל האמינו או לא, היום יש כבר מי שהשקיעה עשרות אלפי יורו על ניתוחים פלסטיים שיהפכו אותה לברבי אנושית. עכשיו כל מה שנותר לה זה לחכות לקן, הברבי-בן, שיגיע.
צחוק-צחוק, אבל התוצאות הרות אסון. 1,500 ילדים ובני נוער בישראל לוקים מדי שנה בהפרעות אכילה, וכ-200 מהמקרים המאובחנים, מסתיימים במוות. מי לוקח אחריות על הילדים האלה? נראה שתחת ההשפעה של הפרסום שמזין אותנו באותה פנטזיה צהובה, יושבת מעין הפקרות כללית, שמתנערת מאחריות בסיסית שיש לכל אחד מאתנו על השני, ועל העולם בכלל.
אדם גדול, עולם קטן
משום מה, יש כאלו שעדין נוח להם להמשיך להתעלם מהעובדה שהעולם שלנו נעשה מקושר במידה כזו, שההשפעה של כל אחד מאתנו על האחרים היא עצומה, כך שאם מישהו היום מזיק - הוא מזיק להמונים. אם תרצו, אפשר לומר שהעולם כולו הוא כמו אדם גדול, והאדם - עולם קטן. כאשר איברים בגוף – כדוגמת מעצבי דעת הקהל – פועלים מתוך אינטרסים אישיים בלבד, ומבלי התחשבות כלשהי באחרים, בסופו של דבר, כולנו ניזוקים. ואכן, התמונות בכתבה שעשתה סיאנאן על חוק הפוטושופ בהחלט מספקות טעימה מרה מטעם הנזק, למי שלא ראה.
לעומת זאת, בואו לרגע נדמיין עולם שבו חל "חוק היחסים", שלפיו מוקצה תקציב שנתי להפקה וניתן זמן שידור איכותי בערוצי הטלוויזיה והרדיו לתכנים שידונו ביחסים האנושיים, ויטמיעו בכולנו את ההרגשה ששיתוף פעולה, התחשבות הדדית ואחריות, הם ערכים נעלים לא פחות מתצוגות ההוט קוטור של תחילת העונה.
האמת? השינוי לא יבוא מהממשלה, ורק אם נשכיל לקחת את המושכות לידיים, ונתחיל להשתחרר מהכבלים השקופים בהם מלפפים אותנו בקלות בלתי נסבלת אותם "בעלי המאה", אזי רק אז, מתוך רצון משותף, נצליח להגמל מההתמכרות המרה להיות קורבנות אופנה.
רק אם נתחיל לעצב את סולם הערכים החברתי כמו שאנחנו רוצים, נוכל לעשות ישיבות קריאייטיב וסיעורי מוחות כדי לחשוב איך ליצור דמויות חיוביות, שיתנו לכולנו דוגמה על מה זו אשה בעלת נפח, ולא רק במובן הפיזי של המילה.
רק אז יהיה לנו סיכוי ליצור חברה שתעריך כל אדם על פי היכולות שלו להעניק ולשנות את פני העולם לבית של כולנו, שבו כולם מחוברים ודואגים זה לזה מתוך הבנה שהטוב שלי תלוי לחלוטין בטוב שלך. ואולי, אם זה יקרה, נלמד סוף-סוף להיות שלמים כמו שאנחנו, ולא מעוותים.
לכל הכתבות, העדכונים והסקרים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים
שלי פרץ היא שחקנית, מנחה, תסריטאית ואימא. פעילה בתנועת הערבות.
לפנייה לכתב/ת 
