בגיל 18 כבר הייתי לגמרי שטוף מוח על-ידי האיסלאם הרדיקלי, ושנאתי כלפי ישראל והיהודים לובתה על-ידי תמונות של מוות והרס כשברקע מוזיקה ערבית על ג'יהאד ונאומיהם של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, או של אוסמה בן לאדן"
לא גיליתי מדינת אפרטהייד גזענית, אלא את ההיפך המוחלט. נתקלתי בבתי כנסת, במסגדים ובכנסיות, ביהודים ובערבים שחיים ביחד, ובמיעוטים שמשחקים תפקיד עצום בכל תחומי החיים בישראל, מהצבא ועד למערכת המשפט. זו הייתה חוויה מטלטלת שפקחה את עיניי"
אני מוסלמי וציוני גאה
גדלתי לאבא שהילל את היטלר ומוחי נשטף בשנאה ובנאומים של נסראללה ובן לאדן. אחרי קריאת ספרו של אלן דרשוביץ, חוויתי משבר מצפוני ובאתי לישראל לביקור ששינה את חיי
אני ציוני, מוסלמי ציוני גאה, ואני אוהב את ישראל, אך זה לא היה כך תמיד. למעשה, במשך שנים ארוכות הייתי בדיוק ההיפך מזה. חוויתי בעצמי את הפעילות האנטישמית והאנטי-ישראלית הגואה בקמפוסים בבריטניה, מפני שאני עצמי הייתי פעיל אנטישמי ואנטי-ישראלי.
גדלתי בקהילה המוסלמית בבריטניה, ונחשפתי לחומרים ולדעות שבמקרה הטוב גינו את ישראל והציגו את היהודים כשודדים ורוצחים, ובמקרה הגרוע קראו להשמדתה המוחלטת של "הישות הציונית" ושל כל היהודים. בקיצור, לא היה שום מקום למדינה יהודית במזרח התיכון.
הטור מתפרסם במסגרת פרויקט I love Israel בערוץ הדעות
של ynet. מכירים בלוגרים פרו-ישראלים בעולם? שלחו אימייל: opinions@y-i.co.il
לזרם התמידי של שנאה כלפי ישראל יש השפעה עצומה על דעותיו של אדם שגדל בסביבה שכזאת. מה שיותר מטריד הוא שרבים מאותם אנשים לא היו קיצונים או רדיקלים, אך כשהעניין נגע לישראל, נשמעה מהם הרטוריקה האכזרית ביותר, בשילוב אנטישמיות אגבית שנדמה שהייתה נפוצה מאוד. למשל, הביטוי "תפסיק להיות יהודי" שימש כעלבון.
עם זאת, אבי היה הרבה יותר חסר בושה מכך והילל את אדולף היטלר
כגיבור שכישלונו היחיד היה שלא הרג מספיק יהודים. בגיל 18 כבר הייתי לגמרי שטוף מוח על-ידי האיסלאם הרדיקלי, ושנאתי כלפי ישראל והיהודים לובתה על-ידי תמונות של מוות והרס כשברקע מוזיקה ערבית על ג'יהאד ונאומיהם של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה,
או של אוסמה בן לאדן.
הדעות הללו התחזקו כשהשתתפתי בהפגנות "יום הנכבה", שם חזו הנואמים את סופה של ישראל בעוד דגלי חיזבאללה מתנופפים בגאון במרכז לונדון.
מוחי נשטף בנאומים של חסן נסראללה (צילום: AFP)
האם היה לישראל "קייס"? בוודאי שמבחינתי התשובה הייתה שלילית. לא היה צל של ספק, ואפילו אנשי הדת המתונים ביותר שפגשתי סירבו לגנות טרור נגד ישראל. ברור שזה מגיע להם, לישראלים, כך האמנתי. אז מה השתנה? כיצד הפכה כל כך הרבה שנאה לאהבה הרבה ולחיבה שאני רוחש לישראל ולעם היהודי?
מצאתי את עצמי במדור ישראל-פלסטין של חנות ספרים מקומית ונתקלתי בספרו של אלן דרשוביץ, "ישראל - כתב הגנה". על-פי תפישת העולם שלי, היהודים והאמריקנים שלטו בתקשורת, ולאחר שהצצתי בזריזות בכריכה האחורית, גיחכתי למראה "התעמולה הציונית המרושעת".
הטור הקודם בסדרה
מה אנחנו יודעים על ישראל? / צ'אז ניוּקי-בורדן
כולם חשים חובה להביע דעה על כל מה שקורה בישראל. מה שמניע אותם זו הטינה לגבי זכות היהודים להגדרה עצמית. אולי יש לכם מדינה, אבל נמשיך להרצות לכם 24/7 מה לעשות בה
עם זאת, החלטתי לרכוש את הספר, מתוך הרגשת סיפוק שבקרוב אוכל לנתח את פיסת התעמולה הזאת ולהוכיח שלישראל אין "קייס", ובכך להציג את ממצאיי כניצחון אישי של העניין הפלסטיני. תוך כדי קריאת טיעוניו של דרשוביץ והאופן שבו הפריך את השקרים הרבים שאני ראיתי כאמיתות שאין עליהן עוררין, מצאתי את עצמי מחפש נואשות אחר טיעונים נגדיים. אך כל מה שמצאתי היה רטוריקה חלולה, שהאמנתי בה במשך שנים רבות.
החלטתי לראות את ישראל בעצמי
חוויתי משבר מצפוני אמיתי, ושם החלה תקופה של מחקר בלתי מוטה. עד אז לא נחשפתי לשום דבר שהיה אפילו קרוב להיות חיובי לגבי ישראל. כעת לא ידעתי במה להאמין. כל כך הרבה זמן האמנתי בעיוורון באחרים, אך לפתע מצאתי את עצמי שואל את עצמי אם לא טעיתי.
הגעתי למצב שבו חשתי שאין לי ברירה אחרת מלבד לראות את ישראל בעצמי. ידעתי שרק כך אוכל לגלות את האמת. למרות שזה נשמע קלישאתי להחריד, היה זה ביקור ששינה את חיי. לא גיליתי מדינת אפרטהייד גזענית, אלא את ההיפך המוחלט. נתקלתי בבתי כנסת, במסגדים ובכנסיות, ביהודים ובערבים שחיים ביחד, ובמיעוטים שמשחקים תפקיד עצום בכל תחומי החיים בישראל, מהצבא ועד למערכת המשפט. זו הייתה חוויה מטלטלת שפקחה את עיניי. זו לא הייתה ישראל הציונית המרושעת שסיפרו לי עליה.
קאסים חאפיז בביקור בישראל ששינה את חייו
לאחר בדיקה פנימית עמוקה, ידעתי שמה שהאמנתי בו פעם לא היה נכון. נתקלתי באמת, והייתי חייב לקבל אותה. עם זאת, נאלצתי להתמודד עם שאלה גדולה: מה הלאה? במשך שנים נאבקתי נגד ישראל, אך עכשיו כבר ידעתי את האמת. כעת, הבחירה הייתה ברורה: עליי לעמוד לצד ישראל, אותה מדינה זעירה, חופשית ודמוקרטית שעושה צעדים ענקיים בתחומי הרפואה והמחקר, ועם זאת נופלת קורבן לאותם שקרים ולאותה שנאה שכמעט השתלטו על נפשי.
ההחלטה שעשיתי אינה פשוטה, כפי שהתברר באופן ברור מאוד. התמודדתי עם עוינות מצד הקהילה שלי וגם מצד גורמים מסוימים בקהילה היהודית בבריטניה, אך זו המציאות של תמיכה בישראל באירופה כיום. זה אינו פשוט, וזה בדיוק מה שהופך את העניין להכרחי כל כך. לא מדובר פה בענייני דת ופוליטיקה, אלא באמת.
האמת לא נשמעת לגבי ישראל, בעוד שורותיהם של המלאים בשנאה עיוורת ממשיכות לגדול. רבים מהם לא נחשפו למציאות, הרחק מהרטוריקה הריקנית ומהסיסמאות הפוליטיות הטעונות שהם כה אוהבים.
אנחנו יכולים לשנות את המצב, אך אנו חייבים להיות חזקים ומאוחדים. ישראל אינה רק נושא יהודי. מדובר פה בחופש, זכויות אדם, דמוקרטיה ובכל אותם ערכים שמדינות המערב מוקירות. מדובר פה בניסיון להיות אור לגויים. פעילותה ההומניטרית הבינלאומית של ישראל מדברת בעד עצמה, אך אם לא נפיץ את המסר הזה, אף אחד לא יעשה זאת.
אנחנו לא חייבים להרכין את ראשינו בהתנצלות ולפתוח בכך ש"ישראל אינה מושלמת". לא צריך לפחד לומר: אני ציוני, אני גאה, ואני תומך בישראל. האם תעשו זאת?
קאסים חאפיז, 28, בריטי מוסלמי ממשפחה פקיסטנית, ציוני וגאה לעמוד לצד ישראל. הוא מפעיל את האתר The Israel Campaign וכותב
שם בלוג. כמו כן הוא נמנה עם הוועדה המייעצת לסניף הבריטי של ארגון StandWithUs,
המקדם מסרים פרו-ישראליים ונאבק באנטישמיות.
הטור מתפרסם במסגרת פרויקט I love Israel ב
