בתי היקרה, לא סיפרתי לך שאמא חולה בדיכאון

בתי היקרה והאהובה,

הגעת לחיי עם שמחה ואושר אחרי שנים של חלומות על משפחה, בית והרבה ילדים. אבל למעשה, מעולם לא הצלחתי לממש אף אחד מהם.

בתי היקרה, אנחנו משפחה מוזרה. אף פעם לא הסברתי לך למה את, הבת היחידה שלי, לא גרה איתי בבית, למה את שונה וחריגה מכולם. הרבה פעמים אני רואה את הכעס בעיניך על כך שאת שונה, אחרת, נטע זר בחברה שלנו. ובכן, בתי היקרה, מעולם לא סיפרתי לך שאמא חולה בדיכאון.

בור ללא תחתית

משם, בתי היקרה, אמא מעולם לא חזרה להיות אותה אחת. מאז הדיכאון הזה בא והולך, אבל זה אף פעם לא חולף, כבר 20 ומשהו שנה. גם כשאני נלחמת ומצליחה להגיע להישגים אישיים ומקצועיים, היא שוב פעם צצה משום מקום, המחלה האיומה הזאת, ומפילה אותי לתחתית השאול.

החלטתי להתחתן עם אבא שלך כי כבר הייתי מיואשת. הסתרתי מכל העולם את המחלה שלי. הרי איך מישהי שהיא משכילה ואינטליגנטית, דוברת 6 שפות, תולעת ספרים חדה, שנונה ודעתנית - איך ריבון העולמים, אשה כזאת חולה במחלה הזו, דיכאון?

ניסיתי מספר פעמים למות, אך תמיד הצילו אותי. אולי לא ניסיתי מספיק טוב. פעם אחת הייתי מאושפזת ונשבעתי שלעולם לא אחזור לשם, הרי שם נמצאים משוגעים, ואני לא משוגעת, אני לא מוכנה לקבל את זה, והמאבק הזה בין להיות כמו כולם, הפחד שיגלו, הצורך התמידי להסתיר ולשתות כדורים בהיחבא, זה היה גדול עליי בכמה מידות. מבחורה חטובה ויפה הפכתי לשמנה ודוחה. בניתי סביבי חומות של שומן כדי שאף אחד לא יתקרב אליי, ומבפנים אני עדיין כל כך אבודה ובודדה.

כשלתי בנישואיי כי לא היה דבר אחד משותף ביני לבין אביך. נכון, הוא היה אדם טוב ומשפחתי, אך גם אטום מבחינה רגשית, ואני הייתי צריכה מישהו שיוציא אותי, שיחזיר אותי לחיים, שייתן לי אור ותקווה, וזאת היית את, רק את.

פנים אחרות

שנים ניסיתי לגדל אותך לבד, אך כשהגעת לגיל 6 ראית אצלי פתאום פנים אחרות, צד מכוער שיצא ממני ולא רציתי שתראי. ואז ידעתי שאני לא יכולה שתחיי בצורה הזאת. החלטתי שאני מעבירה אותך לחיות אצל אמא שלי. הייתה זו ההחלטה הכי קשה שעשיתי בחיי.

ילדה יפה שלי, אהובה שלי, כל כך רציתי להיות לך לאמא, זה היה החלום שלי, ומצד שני ההחלטה לוותר עלייך באה רק בגלל שרציתי לגונן עלייך. לא רציתי שתראי את הצד המכוער שבי, לא רציתי שיישארו לך צלקות נפשיות וטראומטיות, והכי חששתי שהמחלה תדבק אלייך. לא רציתי שתדמי לי, לא רציתי שתהיי אני.

הרבה פעמים קראתי בעיתונות ובכלי התקשורת סיפורים מזעזעים על הורים שהרגו את ילדיהם, ואני פחדתי להידרדר ולפגוע בך או בי. האם עכשיו את מוכנה לסלוח לי ולקבל אותי כאמא שלך? האם עכשיו את מבינה מדוע הקרבתי אותך? האם תוכלי אי פעם לסלוח לי?

אוהבת,

אמא

לכל הכתבות והעדכונים - עקבו אחרינו בפייסבוק של ערוץ יחסים