שתף קטע נבחר

אין גן עדן בגינת לוינסקי

יוהנה (שם בדוי) למדה השבוע מהי משמעות המילה "כושי" ומבקשת להכיר בזכותה לחיות בכבוד. שלמה מסלאווי, חבר מועצת העיר תל-אביב, מציע לגרש אותה ואת אלפי הזרים האחרים: "גם אני לא יכול לעבור לשוויץ או לשבדיה"

ברחתי מהגיהינום / יוהנה (שם בדוי), מבקשת מקלט מאריתריאה 

השבוע למדתי לראשונה מהי משמעות המילה "כושי". אני חיה בישראל כבר ארבע שנים וחצי, אבל עד היום כששמעתי את המילה הזו היא חלפה מעל אוזניי. לא ידעתי מה משמעותה וכנראה גם לא רציתי לדעת. היום אני מבינה.

 

בשבועיים האחרונים הרגשתי באמת מה זה להיות זרה, דחויה ומאוימת. באוטובוס שבו אני נוסעת מדי יום לעבודת הניקיון שלי, נוסעים לא מעט מבקשי מקלט אריתריאים כמוני. השבוע, בכל בוקר, חטפנו צעקות. לא צריך לדעת עברית שוטפת בשביל להבין מה רצו מאיתנו. "באתם לעבוד, אין לכם שום בעיה, תחזרו למדינה שלכם".

 

לא צריך לדעת עברית כדי להבין מה הם רוצים מאיתנו  (צילום: עופר עמרם) (צילום: עופר עמרם)
לא צריך לדעת עברית כדי להבין מה הם רוצים מאיתנו (צילום: עופר עמרם)

 

עוד בערוץ הדעות של ynet:

עוד ילדה נאנסה - איך זה שכולנו אשמים? / אסתר הרצוג

אנחנו המתייפייפים. מכתב לח"כ רגב ודנון / עידו לוריא

 

באחד הימים עלתה גם חיילת שניסתה לדבר אל הצועקים אבל הם לא הקשיבו. חברים אחרים סיפרו לי שהשבוע אף אחד לא רצה לשבת לידם באוטובוס. גם כשהגעתי אתמול לבית חולים, האחיות התייחסו אליי שונה מהרגיל. "את שבי, חכי", הן אמרו לי בזמן שהאנשים שלקחו מספר אחריי - נכנסו לפניי. "זה מקרה חירום, וגם זה, ואת? את חכי". ישבתי שם שעות. התסכול הציף אותי, דמעות עלו בעיניי. החנקתי אותן ושתקתי. מה כבר אני יכולה לעשות.

 

אני כותבת את הטור הזה תחת שם בדוי. לא משום שאיני גאה לעמוד מאחורי מילותיי. אני כותבת בשם בדוי כי אני מפחדת. באריתריאה, המדינה שבה גדלתי, רודפים את מי שמדבר נגד המשטר. אם הוא כבר נמצא מחוץ למדינה, מענישים את בני משפחתו. נולדתי באסמרה, עיר הבירה. כשסיימתי תיכון גויסתי לשירות צבאי. אמרו שהשירות יימשך שנה וחצי. בפועל שירתי שלוש שנים ואם לא הייתי בורחת, הייתי שפחה למשטר עד היום.

 

כאשה בשירות צבאי עשיתי עבודות פיזיות כמו שעשו הגברים. בימים סחבתי לבני בניין כבדות וסללתי כבישים. בלילות הייתי עומדת על המשמר. ישנתי באוהל עם עוד שמונה גברים. קיבלתי יום חופש אחד בשנה. המפקדים הבכירים היו מגיעים מדי פעם ובוחרים מי מהחיילות תבדר אותם בחדרם הערב. האפשרות להתנגד פשוט לא הייתה קיימת. מי שהתלונן, נכלא. מי ששאל שאלות בסוף היום, נעלם למחרת. מי שלא ברח בזמן, נשאר לשרת עד סוף ימיו, עם יום חופש אחד בשנה.

 

כלואים בין גדרות של שנאה וגזענות. השבוע בגינת לוינסקי  (צילום: AFP) (צילום: AFP)
כלואים בין גדרות של שנאה וגזענות. השבוע בגינת לוינסקי (צילום: AFP)

 

אריתריאה היא ארץ יפה, אני מתגעגעת אליה וחולמת על היום שבו אשוב אליה. אבל מתחת לנופיה היא מסתירה סודות אפלים. בתי כלא תת קרקעיים שבהם כלואים גברים ונשים אשר מתים מחום, מצמא ומרעב. בתי כלא שבהם מי שמעז לדבר נגד המשטר עובר עינויים יומיומיים בלתי נסבלים. אריתריאה היא כלא אחד גדול. ואני, אחרי שלוש שנים של גיהינום, החלטתי לברוח. לא סיפרתי על התוכנית למשפחתי ולכן גם לא הספקתי להיפרד. צעדתי ברגל לסודן, ודרך מצרים הגעתי לישראל.

 

ועכשיו אני שוב כלואה. בין גדרות דמיוניים של שנאה וגזענות, בין הרעב של חבריי בגינת לוינסקי ובין ההאשמות נגדם ברחובות. אני חיה במדינה שאיני יכולה לצאת ממנה, אך נמנע ממני לחיות בה בכבוד. אני לא מבקשת לספר לכם שאין פשיעה בקהילה שלי. היא קיימת, ממש כמו אצלכם, הישראלים, ואני מאמינה שצריך למנוע אותה ולהילחם בה.

 

אני מבקשת שתבינו שהם לא תמיד היו ככה. בגינת לוינסקי  (צילום: AFP) (צילום: AFP)
אני מבקשת שתבינו שהם לא תמיד היו ככה. בגינת לוינסקי (צילום: AFP)

 

אבל כשאתם רואים את האנשים ששוכבים בגינת לוינסקי, בבגדים מלוכלכים, בלי אוכל ובלי עבודה, אני מבקשת שתבינו שהם לא תמיד היו ככה. הם חיים בלי זכויות ונאבקים לשמור על האנושיות שבהם בתוך מציאות של הישרדות יומיומית. גם להם יש משפחות, חברים שאבדו בדרך, תרבות ובית שהם מתגעגעים אליו. הם רוצים בדיוק את מה שאתם רוצים - לחיות בכבוד. וגם אני, כמוהם, כמוכם, בסך הכול רוצה לחיות.

 

אני מבקשת מכם שלא תשימו עליי תוויות. שתזכרו שהפושעים הם קומץ ושלא כולנו כאלה. שלא תפנו אליי את הכעס והשנאה, שלא תשתמשו שוב במילה "כושי" שהיום אני כבר מבינה את משמעותה הצורמת. ואני מבקשת שתכירו במצב שלי, במצב שלנו, מבקשי המקלט. תדברו איתנו, תבדקו את בקשות המקלט שלנו, תבינו למה הגענו לפה. אנחנו לא מהגרי עבודה, אנחנו לא פושעים, ומעל לכול - אנחנו לא חיות. אנחנו בני אדם כמוכם, ואנחנו צריכים זמן, עד שנוכל לחזור הביתה.

   

לא קלגס, לא גזען  / שלמה מסלאווי  

לאחר כשלוש שנים שבהן נערך מסע יחסי ציבור מאורגן ומתוזמן לטובתם של אלפי המסתננים והשוהים הבלתי חוקיים בארץ, נוצר משבר. אוסף מעשי האלימות והפגיעה הבלתי נסבלת בחייהם, ברכושם ובצביון חייהם של תושבי השכונות הגיע למצב כזה שלא היה אפשר להוסיף להתעלם מכך.

 

הנושא עלה על סדר היום ונראה כי לאחר שנים של התרעות ואזהרות, סוף סוף הבינו הציבור הרחב, מקבלי ההחלטות והתקשורת שכך אי אפשר להמשיך ושכולנו, לא רק תושבי השכונות הזנוחים, יושבים על חבית חומר נפץ. במשך כמה ימים התמקדו הסיקור התקשורתי ופעילותם של מקבלי ההחלטות בבעיה ובמציאת דרכים לפתרונה. עד רביעי בערב.

 

שוב מתארים את תושבי השכונות כ"המון מוסת" (צילום: ירון  ברנר) (צילום: ירון  ברנר)
שוב מתארים את תושבי השכונות כ"המון מוסת"(צילום: ירון ברנר)

 

בעקבות מעשי האלימות האסורים, המטופשים והבלתי ראויים של חלק ממשתתפי ההפגנות, שוב ניתן להציג את תושבי השכונות כ"המון מוסת" וכחבורת גזענים, ושוב המסתננים הבלתי חוקיים הופכים למחמדם של התקשורת. שוב ניתן להמשיך בקמפיין שמטרתו להמשיך ולהביא ארצה עשרות ומאות אלפי מהגרי עבודה.

 

הילדים לא יכולים לצאת לגינה

אני חייב להודות שבאופן אישי נמאס לי להתנצל על כך שאני רוצה חיים נורמליים, לי ולשכנים שלי, נמאס לי לעשות שמיניות ורבליות על מנת להוכיח שאני לא גזען, ונמאס לי להיות מוצג כקלגס חסר לב המתעמר במהגרים מסכנים. נמאס לי גם מהדמגוגיה שבה בכל פעם שתושבי השכונות מעלים את דרישתם להשבת החיים לסדרם, תמיד יעלו מולם סיפור קורע לב של מסתנן מסכן. כן, אני מתכוון גם ליוהנה, מבקשת המקלט.

  

חבית חומר נפץ בדרום תל-אביב (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
חבית חומר נפץ בדרום תל-אביב(צילום: ירון ברנר)

 

ראשית, ייתכן מאוד שבמקומה גם אני הייתי רוצה להגר למדינה שלווה, מדינה שבה ילדים בני 18 לא נהרגים במלחמות, מדינה שבה כל אחד רשאי לבחור בעצמו את עתידו, מדינה שבה שומרים במאת האחוזים על זכויותיי הסוציאליות. אבל אני, כמו מיליארדים אחרים, לא יכול לעבור בגלל זה לשוויץ, שבדיה או ארה"ב, ואם אעשה זאת, יעלו אותי על המטוס הראשון בחזרה לישראל.

 

אף אחד לא יפגין שם עבורי, ואף אחד לא ינסה להבין אותי. ככה זה. אני שמח ומאושר כי לעומת אריתריאה או סודן, ישראל היא גן עדן. זו לא הסיבה שבגללה אני ארצה לקלוט, בשכונה שלי, את כל אלו שרוצים לשפר את איכות חייהם. יוהנה וחבריה הגיעו לישראל מסיבה אחת בלבד: הרצון להרוויח כסף ולשלוח אותו למשפחותיהם. זה רצון לגיטימי, אבל לא מדובר בפליטים הנסים על נפשם.

 

גולשים לאלימות. סוף השבוע בדרום תל-אביב  (צילום: עופר עמרם) (צילום: עופר עמרם)
גולשים לאלימות. סוף השבוע בדרום תל-אביב (צילום: עופר עמרם)
 

הרי כמו שיוהנה בעצמה אומרת, בדרכה ארצה היא עברה מספר מדינות. היא יכלה להישאר בכל אחת מהן ולהישאר בחיים, אבל בהן משתכרים גרושים. היא בחרה לעבור לישראל כי כאן מרוויחים טוב. היחס, תנאי המחיה, החינוך לילדי המסתננים והתנאים הרפואיים שהיא וחבריה מקבלים הם טובים לאין שיעור מזה שיכלה לקבל במצרים, למרות כל זעקות השבר. כן, זו אותה מדינה שאותה היא מכנה "גדרות של שנאה וגזענות".

 

אז נמאס לי. ואתם יודעים מה, נמאס לי אפילו לנסות ולהסביר כל הזמן למה אני לא רוצה שבבניין שלי יגורו עשרות מהגרי עבודה. נמאס לי לענות לאלה שאומרים "אפשר לחשוב שבלי המסתננים לא הייתה אלימות אצלך בשכונה". נמאס לי להסביר למה אני לא יכול לשלוח את הילדים שלי לשחק בגינה מול הבית. נמאס לי לנסות ולהסביר לילדה שלי שהיא לא יכולה לחזור לבד הביתה בשעות הערב. את זה לפחות היא מבינה ומרגישה לבד.

 

העולם הוא מקום מאוד לא צודק, מאוד לא נעים, מאוד לא שוויוני ומאוד מסוכן. תמיד יהיו מדינות שבהן המצב טוב יותר מישראל, ותמיד יהיו מדינות שבהן המצב גרוע הרבה יותר. אם ממשלת ישראל רוצה לקלוט כאן את כל מסכני העולם, אהלן וסהלן. שתעשה זאת בצורה שוויונית תוך חלוקה של המסתננים בכל רחבי הארץ והעיר. עד אז, נמאס לי להסביר למה אני כועס על המצב, למה השכנים שלי מסתגרים בבתים, למה אני לא גזען ולמה אני לא רוצה עשרות אלפי מסתננים בשכונה שלי.

 

הכותב הוא חבר מועצת ת"א-יפו ומוביל המאבק בנושא השוהים הבלתי חוקיים

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נרדפים בארצם. זרים במתחם לוינסקי
צילום: עופר עמרם
באו לעשות כאן כסף. שלמה מסלאווי
מומלצים