שוב בדרום-סודן: "למה בישראל שונאים אותנו?"
קרובים של ראשוני המגורשים חיכו להם בבירת דרום-סודן ג'ובה ותהו: "תמיד עמדנו לצד ישראל, יש לנו את אותן בעיות עם הערבים. למה אתם זורקים אותנו?". התחנה הבאה, מחנה פליטים: "מצפה להם הלם תרבותי אמיתי כאן"
מבצע הגירוש - הכותרות האחרונות:
דרום-סודנים בכלא: אנחנו שובתים רעב
המגורשים בדרום-סודן: חיים חדשים עם אלף אירו
ליברמן נגד ישי: פסטיבל מזיק עם המסתננים
127 מדרום-סודן בנתב"ג, גם ישי בא: רק ההתחלה
"החבר שלי בישראל סיפר לי, שאתם מאוד שונאים את הדרום-סודנים, שעה שאנחנו מאוד אוהבים אתכם", הוא המשיך, בעומדו סמוך לקיר ההפרדה שבין רחבת מקבלי הפנים הפשוטה למסלולי הנחיתה מלאי המהמורות. "תסתכל על מכוניות שנוסעות כאן בכבישים, הן נושאות סטיקרים של 'אני אוהב את ישראל'. כשחגגנו עצמאות לפני שנה, הנפנו את דגלי דרום-סודן יחד עם דגלי ישראל".
חלק מקרובי המגורשים הגיעו לשדה התעופה עוד בטרם פתח את שעריו בשבע בבוקר. איש לא ידע בדיוק מתי ינחת מטוסם, וככל שהזמן חלף והטיסה מישראל התעכבה, גברה גם מורת רוחם של הממתינים. מבעד לגדר התיל, הציצו הממתינים לעבר כל מטוס שמגיע, בתקווה לראות סוף-סוף את בני משפחתם ולקחת אותם הביתה.
בין המחכים היו גם לא מעט פליטים דרום-סודנים שכבר שבו מיוזמתם לארצם. אחת מהם הייתה יינבין, בת 25, שחזרה לג'ובה לפני שנתיים לאחר חמש שנות שהות בישראל וכיום בבעלותה חנות בגדים בבירת סודן. עתה היא חיכתה לאחותה, המבוגרת ממנה בחמש שנים, שששבה הביתה עם ארבעת ילדיה. יינבין, דוברת עברית שוטפת, סיפרה שאינה מתגעגעת לישראל.
"לא היה טוב בישראל", היא נזכרה, "לא הייתה לנו עבודה, והמשטרה הישראלית לא התייחסה אלינו יפה". ליינבין עצמה שלושה ילדים, שהצעיר ביניהם - בן ארבע, נולד בישראל. לדבריה, היא רוצה לגדל את ילדיה בארץ אבותיה החופשית, ולא במדינה זרה ומתנכרת.
"היה טוב, עד שהפוליטיקה קלקלה הכול"
סמוך לשעה עשר השוטרים המאבטחים את המקום פינו את קהל הממתינים לעבר כניסה אחורית וצדדית של שדה התעופה. קבוצת המגורשים כבר ירדה מהמטוס, שעשה דרכו לדרום-סודן במשך כל הלילה עם שתי עצירות בדרך, ורובם נראו מבולבלים ולבושים באופן מהודר מדי למעמד. כולם סיפרו שהטיסה הלילית הארוכה הייתה נוחה ובתנאים טובים, אך לא כולם חלקו את השמחה שבלחזור הביתה.
שרה, בת 23, לא נשמעה מרוצה משובה, למרות שעדותה על הזמן שהעבירה בישראל הייתה רחוקה מלהיות רוויית נוסטלגיה. "הרבה מאיתנו נמצאים בכלא, מבלי שנדע איפה הם", היא התרעמה, "ביניהם גם ילדים ותינוקות, שלא מקבלים אוכל וחלב. מתייחסים אליהם כמו אל זבל. אתם לא רוצים אותנו בישראל".
"עד לאחרונה", התערב בשיחה פול, שחי בארץ שש שנים, "הכול היה טוב. אבל הפוליטיקה קלקלה את הכול. פתאום מאשימים אותנו שאנחנו שיכורים, מתבטלים ברחובות ונושאים עלינו מחלות. איזה מחלות יש לנו?".
פיטר, שהחזיק בידו את בתו הפעוטה נגווה שנולדה בישראל, העדיף מצדו להסתכל קדימה מאשר אחורה. "אנחנו מבסוטים לחזור הנה", אמר לאחר היעדרות של חמש שנים וחצי, "למצוא את המשפחה שלנו ואת המקום הזה, כשהכול מתנהל בו כרגיל".
"אולי הגירוש הוא דחיפה חיובית לכולנו"
כשרוב המגורשים עזב את דרום-סודן לגלות ארוכה ולעתים קרובות מאוד גם מסוכנת, הייתה ארצם שדה קרב הרוס ומדמם. היום, היא רק מתחילה להשתקם. אנדרו, בן 35, יצא מגבולות ארצו לפני 17 שנה, ולאחר סיבוב בכמה מדינות אפריקניות, בהן מצרים, החליט לחצות את הגבול לישראל. אין לו עדיין אזרחות דרום-סודנית, אך הוא מקפיד לשאת עמו דגל ישראל.
בעברית צחה שרכש ב-4.5 שנות מגוריו בארץ - בהן התפרנס ממכירת גלידה ומעבודה במפעל אלומיניום - הוא ביטא את תקוות רבים מעמיתיו המגורשים, להתחלה חדשה במולדת שקמה מעפר. "כל אחד מאיתנו רכש לעצמו ניסיון רב בתחומים שונים בשנות שהותנו בחו"ל. אנחנו באים לכאן לתרום לשינוי, והלוואי שנצליח בכך", אמר. "אני עוד לא יודע מה אני הולך לעשות בדיוק, אבל יש לי המון רעיונות בראש. אני רוצה לעשות עסקים ולהביא לכאן דברים שאין פה. למי שחי במדינות מתפתחות אין הרבה דברים. אין בי כל כעס על ישראל", הוא הוסיף, "אולי ההחלטה להחזיר אותנו היא דחיפה חיובית עבור כולנו".
העברתם של המוחזרים למרכז הפליטים שנמצא במרחק שעת נסיעה מג'ובה, התעכבה בשל גילויים של ארבעה אזרחים מצפון סודן שהצליחו להסתנן לרשימות המגורשים. אלה יוחזרו, ככל הנראה, ארצה במטוס שיביא בשבוע הבא מגורשים נוספים לג'ובה. בינתיים עשו השבים הביתה את דרכם למרכז העיר באוטובוסים ישנים, שעל גגותיהם נקשרו כל מטלטליהם, והתרשמו לראשונה מארצם החדשה-ישנה.
אחרי המסע בכבישי עפר לא סלולות, דרך כפרים עניים של בתי קש וטיט, הם הגיעו ל"מכון ההדרכה למורים", שהוסב למרכז קליטה על ידי האו"ם וארגוני סיוע בינלאומיים נוספים. הפליטים שכבר שוהים במקום בהו במצטרפים החדשים כאילו נחתו מכוכב אחר: לבושם והרכוש שהביאו עמם הם מראה מאוד נדיר באומללות השולטת כאן.
לאחר שנרשמו, אכלו ושתו, היו המגורשים ובני משפחתם חופשיים להמשיך בדרכם. חלק העדיפו להמתין במקום עד שיימצאו להם סידורי העברה למחוזות מגוריהם. "מצפה להם הלם תרבותי אמיתי כאן", סיכמה עובדת סיוע מקומית, "מעניין כמה זמן הם יחזיקו מעמד, לפני שישכחו את כל התקוות שהביאו עמם".
לפנייה לכתב/ת 
