שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אולי די!"; איך להגיב כשהיא לא מפסיקה לבכות
    בכי מתמשך יכול בקלות להוציא הורים מדעתם. הקול הצרחני והעובדה שהם חסרי אונים ולא ממש יודעים כיצד להתמודד לא תורמים לבעיה. הפסיכולוג חיים עמית מסביר כיצד להגיב ולמה הכי חשוב שהילד יבין שהוא לא ישיג דבר באמצעות הבכי

    כל הורה יודע מניסיונו כמה זה קשה לשמוע בכי מתמשך של ילדים קטנים. בעיקר כשהבכי הוא של ילדיו, אך גם כאשר זה בכי של ילדים של אחרים. זה קשה שכן ההורים לא מבינים את הבכי המתמשך של הילד: פעם זה בגלל שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, פעם זה בגלל שהוא רוצה לעבור את הכביש לבד, פעם זה בגלל שהוא לא רוצה להתקלח, פעם זה כשהוא מתעורר באמצע הלילה בבכי. זה קשה כי קול הבכי הצרחני של הילד מוציא את ההורים מדעתם. זה קשה שכן ההורים מתייאשים כשהם נוכחים לדעת ששום דבר שהם עושים לא עוזר: גם כשהם מלטפים ואוהבים וגם כשהם קשוחים וכועסים.

     

    הכתבות האחרונות של חיים עמית בערוץ הורים :

    "אבל הוא התחיל!": איך להפחית מריבות בין אחים

    דובי לא-לא: לעבור בשלום את גיל שנתיים האיום

    "לישון! עכשיו!"; איך ללמד את הפעוט לישון בלילה 

     

    מה הקשה עלי להתמודד עם הבכי של ילדיי הקטנים?

    גם לי היה קשה להתמודד עם הבכי של ילדיי הקטנים, ובמהלך השנים הצלחתי להבין מדוע. זיהיתי בתוכי נטייה מוזרה ובעייתית: כשניצבתי מול מצוקה של מישהו יקר לי, בעיקר אשתי וילדיי, במקום להרגיש כלפיו אהדה או חמלה, כעסתי עליו. חשתי שהם "עושים לי דווקא", רוצים להקשות עליי. זה גם מה שהרגשתי מול בכיים של ילדי הקטנים. רק מאוחר יותר הבנתי שזאת הייתה דרכי הלא מוצלחת להקל על עצמי מלחוש את סבלם של יקירי.

     

    כשקשה להורים להכיל את מצוקות ילדיהם וסבלותיהם, הם עלולים לדחות אותם מעליהם, בצורות מגוונות. אך חשוב להבין שבכי הוא תופעה התפתחותית טבעית ובריאה ולו כמה תפקידים חשובים, במיוחד במהלך ההתפתחות המוקדמת:

     

    הוא מסייע למערכת הנשימה כולל לריאות, להתפתח והוא משפר את תפקודה.

    הוא מהווה מנגנון הכרחי ובריא לשחרור מתחים ולפריקת רגשות בכל גיל, במיוחד אצל תינוקות, בהיעדר מנגנונים אחרים לכך.

    הוא הדרך היחידה של תינוקות להביע את עצמם ולגרום לכך שיטפלו בהם.

     

    וזהו אולי התפקיד החשוב ביותר של הבכי: אמצעי תקשורת חיוני. תינוקות אינם יכולים לדבר, ליטול יוזמה ולעשות בעצמם דברים. ולכן מטרתו הקיומית של הבכי היא לגרום להורה להתייחס לילד ולטפל בו. לו היה התינוק בוכה בכי מתוק וחרישי, הוא לא היה זוכה לאותה אינטנסיביות של תגובה מצד ההורה, החיונית לו בשלב זה של חייו. תינוקות בוכים מבהלה (רעש, פנים זרות), צורך בתשומת לב, שעמום, כאבים או גזים במערכת העיכול, רעב, רצון לקבל חום וקרבה ועוד. בכל אחד מהמקרים האלה הם מנסים לומר משהו להוריהם ומצפים שאלה יקשיבו להם, ויתייחסו לצורך שהם מנסים לבטא.

     

    כשהבכי מצליח יותר מדי

    לעתים הבכי "מצליח יותר מדי טוב" וההורה מתייחס אליו תוך איבוד עשתונות, אם משום שהוא אינו מבין את התינוק ואת הסיבה לבכי ואם משום שנוכח בכיו הבלתי פוסק של התינוק הוא מוצף רגשות קשים משלו. ואז, במקום לטפל בגורם לבכי ולהעניק לילד את תשומת הלב שלה הוא זקוק, הורים מתאמצים להפסיק אותו מבלי לפתור את הבעיה: הם אומרים לילד בכעס שיפסיק לבכות, מענישים, מבודדים, לועגים. במקרים קיצוניים הם עלולים להגיע למצב של התעללות בילד, כולל הכאה. כך הם מלמדים אותו, מבלי להיות מודעים לכך, שלא לבקש עזרה, והם מחזקים את תחושת הבדידות וחוסר האונים שלו בעולם.

     

    במקרים אחרים, בשל מצוקה ותחושה קשה של חוסר אונים מצד ההורים, הם נענים שלא לצורך לדרישות הילד הבוכה. ההורים כמהים כל כך לשקט המבורך שלאחר הבכי הטורדני והמעיק של הילד, עד שהם פועלים ללא שיקול דעת, מוותרים על גבולות הגיוניים ומשקיטים את הילד בהיענות אוטומטית לדרישותיו הבלתי מוצדקות. בכך הם מחזקים את הבכי כדרך תקשורת עיקרית שלו.

     

    מה הקל עלי להתמודד עם בכיים של ילדי הקטנים?

    מה שהקל עלי להתמודד עם בכיים של ילדי הקטנים היה שפעמים רבות הצלחתי להבין את הסיבה לבכי שלהם: כשנפלו וכאב להם, כשרצו ממתק ואסרתי זאת עליהם, כשהם לא הצליחו במשחק. הבנתי שהם סובלים באמת. במקרים אלה הצלחתי, בדרך כלל, לקבל ביתר הבנה את בכיים, ואף להרגיעם ולתמוך בהם.

     

    למשל, בתי הגדולה נהגה לאבד את ההכרה לשניות ספורות בעקבות בכי עז, כשהייתה קטנה. כשזה קרה זה נראה מאוד מפחיד: נשימתה נעתקה, עיניה התפכו, גופה התקשח לאחור, זרועותיה נפרשו לצדדים ברתיעה והיא הפסיקה לנשום. היינו צריכים לנער אותה כדי שתחזור להכרתה. כשהרביתי לחשוב על כך, שמתי לב שזה קרה לאו דווקא כשהיא בכתה בכי ממושך, אלא כשהיא נעלבה מאוד (למשל, כשאסרנו עליה דבר מה) או כשכאב לה מאוד (למשל, כשניקינו לה את האף). הבנה זו הרגיעה אותי וכשאיבוד ההכרה חזר להתרחש יכולתי להגיב בצורה עניינית יותר.

     

    כשהורים מבינים שילדיהם אינם נגדם, אלא בעד עצמם, קל להם יותר לגלות כלפיהם אמפתיה, החיונית להם.

     

    אז מה כדאי להורים לעשות כדי להתמודד עם בכי מתמשך של ילדם הרך?

     

    1. להתאמץ להבין את הבכי

    מאחר שהבכי הוא דרכו העיקרית של התינוק להביע את עצמו, הקשבה היא דרכם העיקרית של הוריו להבין את צרכיו ואת דרישותיו: האם הוא רעב? (כי הוא מנסה למצוץ את ידיו וזו השעה המתאימה); האם הוא עייף? (כי הוא משפשף את עיניו ואת אוזניו); האם הוא סובל מעודף גירויים? (כי הוא מסב את ראשו); האם כואב לו משהו? (כי הבכי פתאומי וחזק מאוד); האם צומחות לו שיניים? (כי הוא דוחף אצבעות לפה ויש לו כמות רבה של רוק); האם כואבת לו הבטן? (כי הוא מכווץ את הרגליים לכיוון הבטן). הורה המטפל בצורה קבועה בילד וקשוב אליו יודע להבחין בין סוגי בכי שונים של התינוק, שמבטאים צרכים שונים. הבנת הבכי תאפשר היענות טובה לצורכי התינוק ותושג הרגעה יעילה שלו.

     

    לא תמיד ההורה מצליח להבין את הסיבה המדויקת לבכי, אך עצם הניסיון להבין את התינוק, ההקשבה לבכיו והניסיון להיענות לצרכיו - גורמים לו להרגיש רצוי, חשוב וראוי. זהו הבסיס לתקשורת בריאה בין התינוק לבין ההורה ולתחושת הביטחון העצמי של התינוק, ואף של ההורה כהורה.

     

    2. להרגיע את הילד בעזרת מגע, תנועה, קול ושיחה

    פעמים רבות מצוקתו של תינוק תיפתר מעצם קרבת ההורה אליו ומכך שהוא ירגיש את אהבת ההורה כלפיו ואת תחושת הביטחון שהוא מעניק. הדרך הטובה ביותר להרגיע תינוק בוכה היא בדרכים בסיסיות של מגע, תנועה וקול: לאחוז בתינוק בשלווה, ללא נענוע או הקפצה, לחבק חיבוק חם, ללטף ליטוף אוהב, ליצור קשר עין, להשמיע דברי אהבה, לטפוח טפיחות קלות, להשמיע קול מונוטוני (באמצעות מובייל, ללחוש "שששש..." בקול שקט), להשמיע מוזיקה (שיר ערש, מוזיקה מרגיעה). אפשר לנוע עם התינוק בחדר, לנענע אותו קלות במנשא או בעגלה.

     

    גם ילד בוגר יותר חשוב להרגיע במגע גופני אוהב ובדיבור אמפתי. אפשר, למשל, לומר לילד שבוכה מרה: "אני מבין שאתה מאוכזב, ולכן אתה בוכה. בוא ואחבק אותך ואלטף אותך וזה יעזור לך."

     

    3. לא משיגים דברים באמצעות בכי

    לעתים הורים תורמים, שלא במתכוון, להנצחת הבכי כדרך תקשורת עיקרית. ילד מבקש מההורה דבר מה וההורה מסרב, הילד בוכה וההורה נעתר. הילד לומד שהבכי גורם להורה להתייחס אליו.

     

    לפעמים ההורים "קשוחים" ואינם נכנעים לקול הבכי הראשון. רק כשהילד צורח ומשתטח על המדרכה הם נענים לדרישה. פעמים רבות ילדים מבקשים דבר מה וההורים מסרבים בטענה ש"נגמר", "אין", "הלך לאיבוד", "אסור". הילד בוכה, אחר כך מגביר את בכיו, ופתאום יש סוכריות, המוצץ שהלך לאיבוד נמצא והקפה האסור בשתייה הותר.

     

    למעשה בדרך זו ההורים פוגעים כמעט בכל ערך של המנהיגות ההורית: הם אינם פועלים על פי חשיבה אסטרטגית ואינם שומרים על העקרונות שלהם, הדוגמה האישית שהם נותנים מצביעה עלי אמינות גרועה, הם אינם שומרים על גבולות, הם אינם מקיימים דיאלוג עם הילד, אלא מאפשרים מערכת של מניפולציות ומאבקי כוח (וקיים גם סיכוי רב שעל רקע זה מתנהלים לא מעט ויכוחים בין ההורים בנוסח: "את משחיתה את הילדה!"; "לךָ קל לדבר, אתה לא כאן כל היום!"). בדרך זו ההורים מחלישים את הילד, שמתקשה עוד יותר להכיל תסכולים ולומד להפעיל את ההורים באמצעות בכי.

     

    במקום זאת, עדיף ללמד את הילד, משעה שהוא מסוגל לכך כמובן, להתבטא בתקשורת מילולית:

    לדבר, במקום לבכות. אפשר לומר לילד: "כשאתה בוכה, קשה לי לדעת מה הבעיה. תסביר לי במילים". כל אימת שהילד מצליח לבטא את מצוקתו במילים, ללא בכי, יש לחזקו על כך. אפשר לומר לו, למשל: "איזה יופי שאתה מצליח להסביר לי בלי לבכות שאתה רעב". במיוחד חשוב לחזק את הילד כשהוא נרגע מבכיו ומצליח לדבר: "הנה, עכשיו שאתה מסביר לי זה יופי; אני מבין ואשתדל לעזור לך".

     

    4. לבקש עזרה של מבוגר אחראי

    לעתים, למרות כל ניסיונותיו של ההורה, דבר אינו עוזר להרגיע את הילד הבוכה, וההורה המתוסכל מאבד את סבלנותו ואת עשתונותיו: הוא צועק, מאיים, ולעתים גם נוקט אלימות גופנית. רגע לפני שמגיעים למצבים קיצוניים כאלה, כדאי שההורה המותש יבקש עזרה של מבוגר אחראי בסביבה: הורה אחר, שכן, קרוב משפחה (במקרה הצורך, מותר אף להזעיק קרוב משפחה, גם אם הוא לא נמצא כרגע בבית). בזמן זה ההורה יתאושש ויחזור לעשתונותיו וליכולתו לתפקד.

     

    הכותב הוא פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני. הכתבה מבוססת על ספרו החדש "הורים בטוחים בעצמם – מנהיגות הורית בגיל הרך", בהוצאת מודן. לאתר של חיים עמית לחצו כאן  





     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""אולי די!"; איך להגיב כשהיא לא מפסיקה לבכות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    בכי. לא משיג דבר
    צילום: shutterstock
    חיים עמית
    "הורים בטוחים בעצמם"
    עטיפת הספר
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים