אני רוצה שהבן שלי יעזוב את הבית. נמאס לי
"ילד גדול שלי, יש לך עבודה מסודרת ולא מעט כסף שחסכת, אבל את מחיר החיסכון שלך אני ואבא משלמים וביוקר. אנחנו רוצים שתצא מהבית לעצמאות אמיתית, שתמצא לך דירה משל עצמך. כי אנחנו מתגעגעים לבית ריק מילדים, לזוגיות כמו שהייתה לי ולאבא לפני שאתה ונועה נולדתם"
"ילדים זה ברכה", אומר השיר המפורסם, ואין לי ספק שזה נכון, אבל אם תשאלו את חברותיי, חלקן אימהות טריות וחלקן ותיקות, הן יאמרו לכם הרבה מאד דברים, אבל את עניין הברכה רק בסוף ורק בלחש, ורק אחרי שיציגו בפניכם מניפסט ארוך ומייגע אודות הקשיים, הדאגה, העייפות, החיים הפרטיים שנדחקו הצידה כמעט לחלוטין, ובעיקר - התחושה הכללית הזו שהפכה לחלק בלתי נפרד מהיום שלהן – תחושת של כפיות טובה.
כל הטורים, הוידויים והתמונות - רק בפייסבוק של ערוץ יחסים
אז יקומו כל המתרעמים ויאמרו שילדים זה יופי. יופי, ילדים הם אכן דבר קסום ונפלא, התגלמות התום והאהבה, אבל הם גם צווחניים, אגואיסטים, עקשניים, לא מעריכים כמעט שום דבר, ובאופן כללי, עוברות שנים רבות עד שהם מבינים, אם בכלל, שהם אנשים נפרדים מכם ושמגיעה לכם, ההורים, מילה טובה והכרת תודה.
שלא לדבר על הערכה על כל אותן השנים בהן הנחתם את הרצונות שלכם בצד, וטיפלתם, התרוצצתם ועשיתם כל שיכולתם, כדי להעניק ולהקנות לצאצאים הנפלאים שלכם את מלוא הכלים והחוויות, על מנת שיום אחד יצאו בוגרים ומצוידים בשכל ובשמחה אל החיים שבחוץ.
עוד בנושא:
הילד בן 30: רווק מבחירה או זקוק לעזרה?
ה"ילד" תכף בן 30 ולא מגלה סימני התמסדות
לחזור להורים: בדרך לעצמאות כלכלית עתידית?
ולא, אני ממש לא חושבת שילדים צריכים להיות אסירי תודה. אחרי הכל, הם לא ביקשו לבוא אל העולם. אני כן חושבת שמגיע שלב מסוים בו ילדים צריכים להיות מסוגלים לראות את התמונה הכוללת ולהבין שגם ההורים הם בראש ובראשונה בני אדם, עם רצונות וצרכים אחרים ומנותקים משלהם.
למען קוראיי הצדקניים אציין כי יש ילדים אחרים, רגישים ומכילים, בעלי מודעות יוצאת דופן וגבוהה, ואם אתם כאלה, קבלו טפיחה על השכם ואת התנצלותי העמוקה.
שלושים שנה הוא הבן שלי
דינה התקשרה מעט מבוישת ופתחה את השיחה בהתנצלות. "בטח מכתב כזה עוד לא כתבת, ואני מקווה שתביני אותי כמו שצריך", אמרה וניגשה ישר לנושא: "ניסיתי לדבר איתו כבר המון פעמים אבל זה פשוט לא הולך, כאילו המילים לא חודרות את מחסום ההבנה והוא מבטל אותי בתנועת יד חדה ועולה אל חדרו". עדיין לא הבנתי על מי היא מדברת. כשזיהתה את הבלבול, ענתה לפתע: "הבן שלי, אסף. אני רוצה שהוא יעזוב את הבית. נמאס לי ממנו".
"אמממ... אבל הוא הבן שלך", עניתי בגמגום. "נכון, כבר שלושים שנים הוא הבן שלי, הוא כבר חמור גדול", ענתה לי בטון חצי מחויך חצי זועף, "הגיע הזמן לא?!
אסף עובד בהייטק ומרוויח סכומים נאים, יש לו אוטו משלו ובכלל, הוא אדם עצמאי מאד, עד שזה מגיע אלינו, ההורים שלו.
"הוא עדיין גר בבית, ומאז שאחותו נועה עזבה הוא התנחל בקומה העליונה. מילא זה אבל הוא בטוח שהוא בן חמש ושאני המטפלת שלו. הוא משליך את הכביסה המלוכלכת בסל הכביסה ונראה לו מובן מאליו שאני אכבס ואניח את הבגדים מקופלים בארון.
"נראה לו הגיוני להכין ארוחות שחיתות כשהוא חוזר מיומו באחת עשרה בלילה ולהשאיר את הכל מטונף ומבולגן, נראה לו בסדר לחיות איתי ועם אבא שלו בגיל 30 למרות שהוא יכול להרשות לעצמו דירה קטנה, אז הפסקתי לכבס לו והפסקתי לסדר אחריו אבל אני לא יכולה למשוך אותו מהשיער החוצה ומילים, מילים לא מדברות אליו.
"אנחנו לא מסוגלים יותר. ברור שאנחנו אוהבים אותו מאד, אבל די, עכשיו רוצים מרחוק, רוצים שיצא כבר מהבית, אנחנו בסך הכל רוצים להיות שוב לבד". אשה חכמה, חשבתי לעצמי. במקום להתפתל מולו במבוכה, כי לא נעימות לה התגובות, היא הגיעה אלי כדי לכתוב בעבורו מכתב, וכך הוא נראה:
בני היקר,
"אני כותבת לך כי בכל דרך אחרת בה אני ואבא ניסינו להעביר את המסר, הוא פשוט לא נקלט. אולי נוח לך להתעלם, כי אתה יודע שלא נוציא אותך בכוח מהבית ואולי לא הסברנו את עצמנו מספיק ברור ואתה לא מבין עד כמה אנחנו רציניים.
"ילד גדול שלי, יש לך עבודה מסודרת ולא מעט כסף שחסכת ואני מאד גאה בך על כך, אבל את מחיר החיסכון שלך אני ואבא משלמים וביוקר, אנחנו קונים את הכל, דואגים לאוכל, לחשמל לארנונה, ולך לא עולה על הדעת אפילו להציע 'תרומה', להשתתף בחלק מהוצאות הבית, או לפחות לנדב משהו עבור הוצאות המחייה שלך.
"ואנחנו עייפים מזה, עייפים מלדאוג לילד הגדול שלנו, ולמען האמת אנחנו לא באמת רוצים את הכסף שלך, אנחנו רוצים שתצא מהבית לעצמאות אמיתית, שתמצא לך דירה וחיים משל עצמך. כי אנחנו מתגעגעים לבית ריק מילדים, לזוגיות כמו שהיתה לי ולאבא לפני שאתה ונועה נולדתם, ובעיקר אני מתגעגעת לפרטיות שלי, לאינטימיות שבשל נוכחותך והעובדה שאתה נכנס ויוצא את הבית כאוות נפשך, אבדה לי זה מכבר.
"הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא לפגוע בך, אבל גם זוכרים שאתה בוגר מספיק כדי להבין את המכתב הזה, לקבל את העובדה שאחרי 30 שנות טיפול ומסירות הגיע תורנו להיות בלעדיך. הגיע הזמן בו אנו נחליט כמה ומתי לראות ולארח את נועה ואותך, לשמוח, לבשל ארוחת שישי ולהגיע לביקור עם פינוקים באמצע השבוע, כשנרצה ונתאם לפני.
"שבענו מלגדל אותך וגם אין ממש צורך, חוץ מהעובדה שאתה מסרב להשתחרר מאיתנו כי הבית נוח ומכיל ואוהב, אבל די, אנחנו פשוט לא רוצים יותר להיות הורים במשרה מלאה לילד בן שלושים. ויותר מהכל אסף, אני ואבא מרגישים שאתה לא מעריך. שהנתינה נראית לך ברורה מאליה, הכביסות, הקניות, הסדינים הנקיים.
"מעולם לא אמרת תודה, תודה שאתם מאפשרים לי להיות כאן בבית הגדול הזה, תודה שאנחנו מרשים לך לא להתמודד עם תשלומים וסידורים ואחריות של אנשים מבוגרים, פשוט לא נראה לך חשוב לעצור ולראות שאנחנו בעצם כבר מזמן לא חייבים לך כלום, שכבר שנים אנחנו מארחים אותך בביתנו מרצון טוב ומבחירה, וכעת אנו בוחרים להפסיק.
"אני מקווה שלא תבחר להיעלב ומאמינה שתגלה בגרות ותבין שגם אנחנו לפני ואחרי הכל, בני אדם, וכבר לא כל כך צעירים. אנחנו שני אנשים שמייחלים ומתגעגעים לשקט שלהם, לזוגיות שנדחקה עם השנים. אני מקווה שאחרי שתקרא את המכתב הזה, נקבל את ברכתך בצירוף נשיקה כי מגיע לנו וגם לך, ואנחנו מצידנו, מבטיחים ובעיקר רוצים לעזור לך במציאת דירה, במעבר ובכל דבר שאי פעם תרצה ותצטרך.
אוהבים אותך,
אמא ואבא שלך".
להרים עוגנים
כשלי מלאו עשרים והשתחררתי בשמחה גדולה מהצבא, הדבר הראשון שעשיתי היה לעזוב את בית הוריי. לא כי היה לי רע, אלא כי הייתה בי תשוקה, תשוקה לעצמאות, צורך אמיתי בהתמודדות, רציתי לקפוץ ראש פנימה, אל בריכת החיים ולשחות במרץ.
נשגבת מבינתי הבחירה בלא להתבגר, להישאר בקן הזה שהופך קטן וצר מלהכיל, קן שהופך לכלוב מבודד מחוויות של אנשים גדולים, מחגיגות עם חברים, מאנשים שמבקרים ללילה, מרגעים אמיתיים שנולדים רק מעצמאות, מהבחירה לחיות לבד את החיים.
כי התבגרות היא לקיחת אחריות ועמידה מול כל אתגר שמציבים החיים, בלי רשתות בטחון ובלי חברים טלפוניים. ולפעמים קל לשכוח שעוגן הוא לא יותר ממשקולת שלא מאפשרת לספינה להתקדם.
מה חשבתם על הטור? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים
שחר הדר כותבת מכתבי אהבה, נאומים ומסרים אישיים לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה"
לפנייה לכתב/ת 
