שיעזבו את המחשב וירדו כבר למטה? אין להם לאן

הדו"ח הקובע שילדי ישראל הם אלופי העולם ברביצה מול מסכים לא מפיל אותי מהכיסא. אם חינוך זו אך ורק דוגמה אישית, אז החינוך שלנו הצליח, מה בכלל אנחנו רוצים מעצמנו. כי לא רק הילדים שלנו מעבירים את זמנם מול מסכים, גם אנחנו די תקועים עם הסמארטפון ביד. אז אחרי שחילקנו האשמות וקבענו שהילדים הם בסך הכל שיקוף כואב של סביבת המבוגרים המקיפה אותם והאמורה להיות "הסביבה הקובעת", בואו נתקדם שלב.

בעוד אנחנו יכולים וצריכים לדרוש מעצמנו לשנות את דרכנו ולהיגמל מהתלות המוחלטת בסמארטפונים, הרי שתהרגו אותי אני לא מבינה מה לכל הרוחות רוצים החוקרים הצדקנים מהילדים שלנו, בני הנוער בני 11 עד 15 אותם דגם המחקר. מה אתם בדיוק רוצים שהם יעשו בזמן הפנוי שלהם? ירדו למטה לשחק בסימני דרך? יזרקו ספים בכדור (זוכרים, המשחק הזה בו מצליפים בכדור בין שתי מדרכות)? יקפצו בחבל במגרש ליד הבית? הצחקתם אותי.

טורים קודמים של ענת לב אדלר בערוץ הורים :

חוששים שהילד שותה? קומו מהספה ותרגלו אחריו

האלימות משתוללת? אני נועלת את הילדים בבית

אני האמא שתחגוג לביתה בת מצווש ביאכטה

חוגים לתינוקות? תנו לגדול בשקט!

תראו לי פיסת מגרש פנויה שלא הפכה למימוש נדל"ני, או חתיכת שביל שאפשר למתוח בין שני צידיו גומי – שאיזה יזם גבה

חזון לא מותח עליו את הפנטזיות הדולריות שלו. ובאשר למשפט הבלתי אפשרי הזה "תרדו כבר למטה" - שגם אני זורקת בייאוש מדי פעם לילדי הבית שגופם כבר קיבל את צורת הספה והשלט זוקר את צווארו בהתאם למפתח כף ידם – תשכחו ממנו. הוא כבר לא קיים. אין כבר למטה ואין כבר להיכן לרדת. השכונה מתה, הרחוב מת, משחקי הרחוב נמחקו כמו קלאס הבובה או המכשפה האחרון שציירתם על הכביש, ואם תנסו לשלוח אותם להפציץ בשבע אבנים או במחניים מתחת לבית - רוב הסיכויים שהם יידרסו על ידי מדווש אקראי, רוכב קורקינט חשמלי או סתם נהגים שדוהרים בכביש הגישה.

לשחק כדורסל במגרש של בית הספר? אבל הוא נעול(צילום: shutterstock)

כשאנחנו היינו ילדים מכוניות עברו בשכונה בקצב של אחת לעשר דקות בערך ואף אחד לא חשב אפילו למחוק לנו את הקלאס, שחיכה וחיכה וחיכה גם מחר ומחרתיים ואפילו עד סוף החופש הגדול. אבל היום? אין סיכוי. נסו לשלוח אותם לשחק כדורסל בבית הספר? השער נעול ואין כניסה. מחבואים במתנ"ס? המתנ"סים הם בעצמם סוג של מחבוא שצריך להחזיר לרווחת הציבור. איך שלא הופכים את מגדל האבנים הזה, מסתבר שאין לבני הנעורים המוקדמים, בני 11 עד 15, פתרונות בילוי מחוץ לבית, שלא לדבר על הסכנות האמיתיות שאורבות להם ברחובות, במועדונים, במגרשי החנייה מעל ומתחת לאדמה (ועל כך כבר נכתב ודובר רבות באחרונה).

אז בהיעדר אופציות בטוחות או קוסמות בחוץ, באמת שהכי בטוח לשבת בבית ולגלוש במחשב או לאפשר לטלוויזיה להפוך את המוח שלך לעיסת מרשמלו. לפחות יש מזגן, המקרר קרוב ואפשר לנמנם צהריים תוך כדי.

אז לפני שאתם שוב מצקצקים בלשונכם וסופקים כפיים נוכח מצבו המדורדר של הנוער, אולי כדאי שתשבו ותכתבו מכתב לראש העיר היקר שלכם, באשר הוא, לראש המועצה, לגזבר המושבה - ותשאלו מה הם עשו בזמן האחרון כדי לייצר מקומות פעילות, מקורות גירוי ומוקדי שאיבה עבור אותם בני נוער שמאבדים את עצמם לדעת בכל יום מחדש, ושהמדינה היחידה שהשכילה להעניק להם אשרת שהייה היא מדינת פייסבוק. בטבע, אתם יודעים, אין ואקומים, אין חללים, והכל מתמלא. כך, את מה שהפקיר העולם האמיתי ניכס לעצמו, ודי מהר, העולם המדומה. ולפעמים, מה לעשות, עדיף חבר דמיוני אחד על מסך כף היד משלושה אנסים שמחכים למטה.

הכותבת היא מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת ידיעות ספרים. לעמוד הפייסבוק של ענת לחצו כאן .